אני חושב. אני לא מבין למה תמיד שאני אומר את צמד המילים האלו
כל החבר'ה  מסתכלים אחד על השני במבט של " כן, בטח" ומתגלגלים
מצחוק.
אני בחור ממוצע לגילי. אני בן 26 ולפי תגובות של בנות ברחוב,
אני נראה דווקא לא רע.
למדתי אמנם שנתיים בכיתה א'  אבל סיימתי תיכון עם תעודת בגרות.
לא שהצלחתי להגיע  איתה לאנשהו, אבל לפחות עשיתי את כל
הבגרויות. בצבא הייתי ג'ובניק כי זייפתי בעיות גב וברכיים כי
ממש לא היה לי זין לכל האימונים של ארבע בבוקר ולסחוב על עצמי
את התיק והרובה כל יום שישי שני  עד שאיזו מכונית תעצור לי
לטרמפ.
אוניברסיטה? אוקי, אז העדפתי לנסוע למזרח הרחוק כמו כולם לאיזה
שנה וחצי, במקום להשלים את הבגרויות שלי. אז במקום להשלים הכל
עשיתי לעצמי חיים קלים רימיתי בכל מבחני הקבלה לאוניברסיטה
ונרשמתי לקורס מחשבים ולקורס פילוסופיה.
ישבתי בהרצאות ובין נמנום לנמנום ונחירה לנחירה הרמתי את היד,
קמתי ואמרתי " אני חושב...."  והייתי חוזר לכיסא שלי כי כולם
התחילו לצחוק רק מהפתיח של דבריי. כל פעם כשהייתי חוזר למקומי
אדום כולי, הייתי מטפל  בראסטות היפות שלי וחוזר לנמנם.
לידי ישבה פצצה אחת שקוראים לה איריס.  היא הייתה עוזרת לי
לסדר את הראסטות, היא הייתה כל כך טובה שהייתי חייב לשכור אותה
לעזור לי עם הראסטות בקביעות. היא עברה לגור איתי על מנת שיהיה
יותר נוח, ואנחנו, אומרים שאנחנו חברים כדי שלא יחשבו שאנחנו
דפוקים.
במחשבים הסתדרתי טוב. הוצאתי תואר והתחלתי לעבוד באיזו חברת
מחשבים מסכנה כמזכיר אבל את זה אני לא אומר לאף אחד. פשוט אומר
שאני עובד עם מחשבים וזה מספיק בשביל לקבל מעט קרדיט.
קצת אחרי שסיימתי את התואר שלי בפילוסופיה, בנס. קיבלתי יום
אחד צלצול טלפון מאיזה דפוקה אחת שלמדתי איתה בתיכון. היא
התחילה למלמל, נבוכה מעט והסבירה שהיא מורה לפילוסופיה באיזה
תיכון של פלצנים מפונקים. והציעה לי לעבוד איתה בכיתת המגמה.
חשבתי על זה מעט והבנתי שאין לי מה להפסיד. הכסף מהמזכירות
בחברת המחשבים שהזכרתי קודם לא מספיק,  אז באתי ללמד בתיכון
שהיא עובדת בו. אלוהים כשהיא אמרה פלצנים היא לא ידעה עד כמה
היא צודקת. אבל לא רואים שהיא סובלת שם. יש שתי אפשרויות לכך,
או שהיא אחת מהם ופלצנית דגולה או שהיא יודעת להסתיר באמת טוב
את הרגשות והגועל שלה כלפי התלמידים שלה.
ניסיתי, באמת שניסתי ללמד אותם בדרך טובה. ניסיתי להיות נחמד
ועדין, וזה קשה לבנאדם סגור ומופנם כמוני. שינית את צורת הלבוש
שלי...  איריס אומרת שאני נראה כמו ספר אבל למי איכפת מהזונה
המפגרת הזאת. הכנתי מערכי שיעור כמו שהמורה הזאת לימדה אותי
בכל הערבים הרומנטיים שניהלנו בסתר, כדי שבעלה לא ידע . אבל
כלום לא עזר.
יום אחד קמתי בבוקר והחלטתי שמהיום אני אהיה "מיסטר באד גאי"!
(תנקדו את ה"גאי" איך שאתם רוצים) הפכתי למורה. הפכתי לסיוט
הכי גדול של עצמי ולסיוט הכי גדול של התלמידים שלי. השתקתי
אותם ודפקתי להם משפטים שהשאירו אותם המומים לא פחות ממה שאני
הייתי.
"אני חושב....אני חושב...אני חושב...."  אאאאא! אף פעם לא
הצלחתי להמשיך את המשפט הזה. " אני חושב....משמע אני קיים!"
כן, " אני חושב משמע אני קיים" ואל תגידו לי שמישהו כבר אמר את
זה לפניי כי אם תגידו סתם תצאו קנאים.