"קוד אדום, קוד אדום!", כך סמל הארטברייק קורא בבהלה במערכת
הכריזה ,"איטמו חלונות, חבשו מסכות, ואם יש שולחן בסביבה,
התחבאו תחתיו!"
זרם חיילי משמר נזעק להגן על המבצר בגופם. לראשונה ניתנת להם
ההזדמנות להוכיח את מקצועניותם. שנים שלא עמדו במבחן, בזמן
אמת. הקץ לתרגולת, תחי הלוחמה הבלתי-קונבנציונאלית.

המצודה נטושה. אור עיוור מציף אותה, ובין חרכי הריסותיה מציצות
פינות, אפלות עדיין. הבטחה באוויר, ואוויר.

"אבל הבטחת...", אני אומרת לעצמי ,"הבטחת לי שלא תתחבאי, לא
תתחמקי ולא תסתירי".
"אני מכורה למטאפורות זולות", עניתי ,"חוץ מזה, הדחקה זה
חינני. עובדה, הוא אוהב אותי".
"למרות, ולא בגלל, טיפשה", נראה איך אני אתמודד עם זה, חשבתי
לעצמי.
"עד כמה זה באמת משנה?", תהיתי.
"אמממ...  שבע-שמונה, לא רציני".
צודקת.