כששאלתי אותך בשביל מה אנחנו חיים, לא ממש ידעת איך ומה לענות
לי. אבל ידעת שאני באמת מחפש את התשובה. את ענית לי שאנחנו
חיים בשביל להיות מאושרים, והשמעת לי סאונדים מהחיים כדי שאני
לא אהיה עצוב. אבל אני הרי יודע שאני לא מאושר כבר הרבה זמן.
ומה זה אושר בכלל? אושר זה הרבה דיסקים שאני אוהב? אושר זה
לשבת על ספסל על הר ולהסתכל בשקיעה? אושר זה לאהוב מישהו שיאהב
אותך בחזרה? אושר זה להיות שמח? או שתהיה לך סיבה להיות שמח?

שאלות שמציקות לי כבר הרבה זמן ואני יודע שאני לא מאושר. אושר,
מה שזה לא יהיה, זה דבר שחסר לי. וניסיתי לחפש אותו. יצאתי עם
כל מיני בנות, חמודות, יפות ועם אישיות מדהימה; אבל אף אחת מהן
לא עשתה אותי מאושר כמו שאת עשית עם העושר שאת מכילה. נסעתי עד
שדה בוקר, עמדתי על הצוק והסתכלתי בשקיעה. זה היה מקסים, אבל
לא נתן לי אפילו פסיק של אושר. אפילו הפסיכולוג שלי לא מצא
אצלי את האושר. חיפשתי אותו בכל מקום, ועכשיו אני כבר מיואש.

כבר התחלתי להשלים עם העובדה שלאנשים יש כל מיני פלוסים
ומינוסים, ואצלי המינוס העיקרי זה שחסר אצלי האושר. ועכשיו,
כשאני מבולבל אבל יודע מה אני רוצה, מיואש אבל מלא תקווה,
מרוצה מהחיים אבל מחפש את האושר - עכשיו אני אורז הכול ועוזב
אותך, משאיר אותך. ולא, זה באמת לא את. לא כמו בכל הסרטים
המטופשים. לא כדאי לך להיות איתי במילא, כי את עוד עלולה למצוא
את עצמך מלאה בזבל שלי. את מקסימה, אבל את האושר אני חייב
למצוא, אפילו שאני לא בדיוק יודע מה הוא. מסע שאולי לעולם לא
ייגמר, אבל זה שווה את הניסיון.

אני מחפש דרך למצוא את הסוף איתך, אבל אולי זה לא הסוף. אולי
עוד יהיה לנו המשך, במקום אחר או בזמן אחר. מקום שבו שנינו
נהיה מאושרים. את נשארת פה, להתראות לך. תמיד תהיי איתי. ואם
לא את אז אחת כמוך. תמיד אני אוהב אותך, שקית קטנה של טאואר
רקורדס.