בוקר. סתם עוד בוקר. עוד פעם לזרוק איזו קללה לאוויר. לכבות את
השעון מעורר בעצבים ולקלף את עצמי מהמיטה. סתם עוד יום. שום
דבר לא מיוחד בו. מדדה לי כמו שיכור לכיוון השירותים. מסתכל על
עיניים אדומות ופנים עייפות, לא מגולחות במראה. שוטף אותן. אין
לי כוח לגלח אותן...  טעם של ג'יפה בפה. מצחצח שיניים. טעם קצת
עובר. ארוחת בוקר. קורנפלקס עם חלב. עבר לו התאריך בכמה ימים
אבל הטעם עדיין בסדר. מתארגן, מתלבש, לוקח את הדברים ונועל
אחריי את הדלת. מתחיל ללכת לכיוון הרכב.

אני גר לבד. גרוש, האמת. בלי ילדים. תמיד רציתי ילדים אבל אשתי
לא. זה אף פעם לא הסתדר. בגלל זה התגרשנו, בין היתר. חבל באמת.
ממש אהבתי אותה. זה היה לפני הרבה זמן. כנראה שאני כבר לא אקים
משפחה. קצת מאוחר מדי בשביל זה כבר...

אני בלש, דרך אגב. זו העבודה שלי. מטעם המשטרה. זו לא באמת
עבודה מעניינת כמו שזה נשמע. פעם זה היה ככה, אבל כבר התחלתי
לאבד את העניין בזה. אני ממשיך רק בגלל שזה קצת בעייתי עכשיו
לנסות לשנות קריירה. חוץ מזה שאין לי מושג מה אני כן רוצה
לעשות בחיים ויש לי יותר מדי חובות וחשבונות לשלם. אני צריך
לעבוד. אין לי ברירה.

פעם זאת באמת הייתה עבודה מרתקת. אלה היו זמנים...  היו
משתילים אותי במעמקי ארגונים של פשע מאורגן וחושפים אותם.
הייתי משתתף בעסקאות סמים בתור לקוח ותופס סוחרים על חם. הייתי
משיג עדויות ומכניס הרבה פושעים לכלא. פעם נכנסתי לאיזו מסיבת
חוף בתור סמוי שסתם בא לצלם את המסיבה. רוב הזמן צילמתי איזו
ילדה בת 15 שהייתה על אקסטזי. אמא שלה ביקשה ממני לעקוב אחריה
למסיבה כדי לבדוק אם היא לוקחת סמים. נתתי לה את הסרט. היא
שילמה לי די הרבה. לא יודע מה היא עשתה לילדה שלה. זה לא חלק
מהתפקיד שלי להתערב ביחסי הורים-ילדים. אבל זה היה פעם. היום
אני כבר זקן...

היום כבר אין לי תיקים מעניינים. אתה חושד שאשתך בוגדת בך? אתה
פונה אליי. ואז אתה משלם לי בקושי שכר מינימום כדי שאני אעקוב
אחריה 24 שעות ביממה. אם אני לא מגלה כלום אחרי חודש אני אומר
לך שהכול טוב ואז אתה אומר לי "אוי. אני כל כך שמח לשמוע.
תודה!" ומשלם לי איזה טיפ נחמד. לפעמים אני מוצא אותה מזדיינת
עם איזה אחד בדירה שלו, מצלם ומראה לך את התמונה. אז אתה קצת
מבואס ובד"כ משלם רק את הסכום שנקבע מראש.

אני נכנס לאוטו. סובארו שנת 1417 בערך. כל שני וחמישי הוא
במוסך. חרא של אוטו. ברגע שיהיה לי קצת כסף זה יהיה הדבר
הראשון שאני מחליף. אני מכניס את המפתח. מסובב אותו אבל לא
קורה כלום. יופי... מצבר מת. רק זה חסר לי. מצלצל לשכן. מתנצל
על השעה ואומר לו שאני צריך כבלים. בחוסר רצון הוא מביא את
האוטו שלו ועוזר לי.
"תודה רבה".
"על לא דבר", הוא מפהק וחוזר לבית שלו. לא נעים לי ממנו כבר...


מגיע באיחור לעבודה. עוד פעם. זה כבר הפך להיות שגרה. הבוס
צורח עליי. אני מהנהן כמו אידיוט ומבטיח שזה לא יקרה עוד פעם.
בפעם המאה בערך. למה לעזאזל אני עדיין בעבודה הזאת?! מבטיח
לעצמי שמחר אני מתפטר. בפעם המאה בערך.

אבל כשאני חוזר הביתה ומוציא דואר אני שוב מבין שאני לא יכול.
יש חשבונות לשלם. אני עדיין בחובות. ואני גם כנראה לא אצא מהם
בעתיד הקרוב. אין לי כוח כבר לראות את זה אז אני מתייאש והולך
לישון. יום למחרת אני עוד פעם קם בבוקר. סתם עוד בוקר.