[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניקי נוראל
/
מזוודה

אני מוכנה ללכת איתך לאן שרק תבקש. נניח שתחליט שאתה רוצה
לארוז את כל חייך למזוודה קטנה, אני אמנם ארצה להשליך את
המזוודה המצוקמקת שלך, אבל אני בטח רק אעזור לך לארוז. ואם
תרצה שאבוא איתך, אבוא. אפילו בסתר ליבי ארצה לסרב, כי, אתה
מבין, זה לא אני, לשים הכל בקופסא קטנה ולהעלם. אני עושה את זה
מספיק במחשבות שלי עליך. נועלת את כל הרגשות שלי אליך בקופסא
הזו שמונחת על כתפיי ונעלמת מאחורי החיוך הנבוך שלי. אבל להעלם
ככה סתם ולהדאיג את כולם, זו לא אני. אבל זה אתה, שנינו יודעים
את זה. בעצם, כולם מסביבנו יודעים את זה וכפי שאתה בוודאי
יודע, זו הסיבה שכולם כועסים עליך - אתה עושה את זה גם להם.
איש מעולם לא ממש העיר לך, אולי כולם רוצים שזה יבוא ממך, אבל
היום אני כבר יודעת שדבר לא ישתנה. לא בך ובטח שלא בינינו. אתה
יודע, עלם חמוד שלי? אני מוכנה ללכת איתך לאן שרק תבקש, כי אני
לא יכולה לחיות בלעדיך ומעולם לא הייתי תלותית, כך שאני יודעת
שזה לא אופי, זה לא משהו שאפשר לשנות, זה פשוט אתה. זה תמיד
היית אתה. בלילות הקרים, כשהשמיכה טיפסה מתחת לשדיי כאילו
מעצמה ואתה הערת אותי בנשיקה רטובה, מתנחמת יותר מאשר מנחמת,
וידעת שאני עייפה מהחיים המטורפים האלו, אבל עדיין הידיים
המלטפות מוללו את השדיים המנמנמים שלי. כך קראת להם. עד היום
אני לא ממש יודעת למה, אבל אני יכולה בהחלט לנחש. תמיד ראית בי
מעין יפהפיה נמה - אחת שהגיוני לחלוטין להעירה בנשיקה, וכמה
שסבלתי מהדימוי הזה, רק אני יודעת. אני חושבת שכל הזמן שאני
איתך לא ישנתי לילה רצוף. אתה מעולם לא ניחשת שבעוד הלשון שלך
עולה ויורדת בתוכי, מרפה ולא מרפה במיומנות רבה, ברגעים אלו
ממש, בעודי גונחת מכאב ועונג, כל מה שאני רוצה הוא לשכוח שאתה
בכלל קיים. תשומת הלב שלך היתה כה יקרה, אבל אחרי שהבאת אותי
למצב אקסטזי ממש, הפנת לי את הגב. כמה קרה היתה הרוח של סיבוב
הגוף שלך והטחתו על המזרון. שנאתי אותך ונשבעתי לילה אחר לילה
לעזוב אותך בבוקר. מעולם לא חיבקת אותי. כנראה לא ראית צורך.
תמיד בכיתי אחרי שגמרתי. אתה חשבת שזה מהתפוצצות של עונג, אני
ידעתי כי הראש שלי היה זה שהתנפץ והתחבט: האם אני אצליח לקום
ולצעוק שזו הפעם האחרונה שאתה מעולל לי את זה, וכן, פשוט לקום
ולהסתלק? לפעמים חייכתי כשדימיתי איך אתה מגיב. בראש שלי הרצתי
שוב ושוב את הסצנה בה אתה מתחנן ואומר לי שאם אני הולכת עכשיו
אתה תירה בעצמך בבוקר. הייתי מרגישה את זרם הכוח שעבר לכל אורך
גופי - היכולת המוחלטת לשלוט בך. אבל החיוך שלי היה הופך
לדמעות נוטפות כשהבנתי שאם אכן הייתי מסתלקת היית רק אומר חבל,
היא דווקא היתה זיון טוב. בניגוד למי, אהוב שלי? לכל שאר
הבחורות המסכנות שלא החזיקו מעמד עם זאב ערבות מושלג שכמותך?
אני שונאת אותן. אם אחת מהן היתה מצליחה לחנך אותך אז אני
הייתי עכשיו יותר מאושרת. אתה לא מדבר עליהן אף פעם, חוץ מעל
הברונטית ההיא עם הרגליים המהפנטות והפה החצוף. זאת שהיתה
מקללת כשהיתה גומרת ושורטת את גבך, משסעת אותך. מה קרה לה? היא
לא היתה זיון מספיק טוב? היא לא דקרה אותך מספיק חזק בטפריה?
אתה שותק ואני כבר לא שואלת. אני מניחה שהתשובה לא משנה. איך
אני שונאת שאתה יושב לך בקצה המיטה ומתרכז במבטך באיזשהו חפץ
ממש לא חשוב, אבל בקושי מסתכל עליי. אני מוכנה ללכת אחריך לאן
שרק תגיד. אתה מבין, אין לי ספק שאני משפילה את עצמי כשאני
אומרת את זה, אבל הכבוד שלי לא חשוב יותר, רק אתה. אני אפילו
לא יודעת אם אני אוהבת אותך. אני לא ממש מכירה אותך. כולם אמרו
לי שהיינו הזוג היפה ביותר והאוהב ביותר עד שלילה אחד, כשחזרנו
ממסיבה, המכונית שלנו החליקה במדרון. שנינו נפגענו - אתה נחתכת
בזרועות ובפנים ואני נחבלתי בראש. הזכרון שלי מטושטש אמנם מאז,
אתה הבראת לחלוטין, אני מניחה. זאת היתה תקופה קשה, אני לא
יודעת אם גם לך. בכל אופן היינו יחד ולי זה כל מה שמשנה, אני
אפילו לא יודעת למה, אני לא זוכרת איך היית לפני התאונה. אני
גם לא זוכרת איך אני הייתי, אבל אני מניחה שכמו עכשיו, פחות או
יותר. הדבר היחיד ששונה בי היום הוא צבע השיער השטני. לפני
התאונה הייתי ברונטית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בפקס.
בפקס.
ארבע הזדמנויות
שונות, שעות לא
אחידות.
מחקרון.
זמן קריאה,
תיקון, משלוח,
עיבוד, הקלדה
ועדכון שרת.
זמן מת.
זמן פציעות.
דומה כי מחקרינו
מצביעים חד
משמעית על
המסקנה הבלתי
נמנעת שלאחד
שמאשר את
הסלוגנים יש
פקס בשירותים.

(הבלתי מזדהים)


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/1/04 0:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקי נוראל

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה