אין ורוד בבית שלי. אני חושבת שבגלל זה אני שונאת ורוד. בעצם,
גם בגלל זה. יש עוד כמה סיבות, אבל הן סתם לא חשובות. ורוד זה
לא רק צבע, זה הרבה יותר מזה. בבית שלי פשוט אין ורוד, הצבע
וכל מה שמשתמע ממנו.

בבית שלי יש המון צעקות, כל הזמן צועקים לא לצעוק.  
מתווכחים כל כך הרבה, לפעמים אני תוהה אם יש אהבה בכלל.

בבית שלי האנשים מאוד שונים, וכשרע, כל אחד מסתגר בעצמו, ואני
בכתיבה.

בבית שלי יש קור.
גם בקיץ, בשיא החום.

בבית שלי יש שחור ואפור וכחול מאוד כהה, אבל אין ורוד.
וזה מתאים לאווירה, וזה מתאים לשיחות, ולצעקות, ולוויכוחים,

ולאנשים.

בבית שלי אין ורוד, הצבע הזה מסמל אופטימיות, ושמחה, ואהבה. גם
את הדברים האלו אין, אז למה שיהיה ורוד? עדיף שאין. לפחות זה
לא צבוע.

בורוד.

בבית שלי לא מדברים על מה שצריך, מבחוץ הכול נראה מאוד רגיל
ואפילו מושלם.
כולם בריאים-ויש עבודה-ויש טיסות
לחו"ל-ושלוש-מכוניות-ואופנוע-וכסף-ושלושה-ילדים-וכלבה-ושני
הורים-והם ביחד-
ואין אהבה.
ואין חום.
ואין אופטימיות.
ואין שיחה אמיתית וכנה.

ואין ורוד.