פתאום הבנתי, אני לא מפנים. פעם חשבתי שאני שטחי. עצלן. לא
מנסה מספיק. אבל עכשיו הבנתי. אני לא מפנים.
אני לא מפנים ספרים שאני קורא.
אני לא מפנים סרטים שאני רואה.
אני לא מפנים את המוזיקה שאני שומע.
אני לא מפנים את הציורים שאני רואה.
לא מפנים את הרע, וחמור יותר, לא מפנים את הטוב.
לא מפנים טראומות. לא מפנים רגעים של אושר.
לא מפנים את החופש ולכן לא מפריעה לי העבודה.
לא מפנים את העבודה ולכן לא חסר לי החופש. וההיפך.
לא מפנים לא מפנים לא מפנים.
הכל כמו תמונות שרצות בראש אבל מסרבות להידבק לתודעה.

עם כל זה אני למדתי להסתדר. אבל מה אם אני לא אוכל להפנים את
האהבה?