קרה לכם פעם שישבתם בבית בחוסר מעש?!
הרגשתם שזה חייב להשתנות אבל אתם לא יודעים מה לעשות.
אתם בוהים במסך הטלוויזיה שלמולכם אבל לא קולטים כלום.
מחטטים במקרר ובארון הממתקים וכלום לא מתחשק.
אתם מתעצבנים, מתוסכלים ומתים לצאת מזה אבל לא מוצאים שום
פתרון לבעיה.
אז לפעם הבאה שזה קורה קחו עצה:
תתיישבו ליד שולחן הכתיבה כשבידכם עט ומולכם דף...
ותכתבו! כל מה שתמיד רציתם להגיד, לעשות או לכתוב,
כל מה שישב בראש בשנים, השבועות, הימים או השעות האחרונות.
אני לא יודעת מה אתם כתבתם או תכתבו אבל זה ב
כל אופן מה שלי היה להגיד...




היא עכשיו במקום נידח מעבר ליבשת או מעבר לים מחפשת את  עצמה
ותשובה לחייה, אם יש בהם טעם או לשים להם קץ.
היא בשנות העשרים לחייה, 27 ליתר דיוק, סיימה את בית הספר
כתלמידה מצטיינת ברחוב הלל 85 , פתח תקווה, התגייסה לצבא חתמה
קבע והייתה לקצינה למדה באוניברסיטה פסיכולוגיה ונשרה... נמאס
לה מחיים מושלמים, מהורים מקסימים שנותנים לה את חייהם וחיים
שלא רבים איתה, פשוט נמאס.
היא קמה יום אחד, ארזה מזוודה לא גדולה במיוחד ונסעה. עזבה את
החבר שהיה איתה כבר שש שנים, את המשפחה הנהדרת, את החברים, את
הלימודים ונסעה.
תחילה היא הייתה במזרח הרחוק ואחר כך נסעה לאירופה וכך טיילה
לה בין ארץ אחת לאחרת פעם גרה שם ועבדה ופעם הייתה במקום אחר
רק לימים מספר.





הכל התחיל ב- 20/10/72 ביום סתווי למדי. בבית חולים קטן אשר
ישב  בפתח-תקווה.
ושם בתוך העיר הקטנה יש לו בית ברחוב הלל 85 ובו 5 נפשות.
הורים, דני שהיה האח הבכור, שירה שהייתה לבת בכורה, ועדי שרק
נולדה.
עם השנים, עדי כבר גדלה הייתה בצופים חניכה וגם מדריכה למדה
קשה וחרשה בחטיבה וגם בתיכון