היא הייתה הילדה הכי יפה בגן. זה היה הכינוי שלה. היא הייתה
מעבר ליפה, היא הייתה מושלמת. היו לה כל מה שכולם מפנטזים
וחולמים עליו. כולם חשבו שיש לה חיים מושלמים שלא חסר לה דבר.
היה לה שיער חום גולש, עיניים ירוקות, תווי פנים מושלמת
ומדהימים ביופיים. מידות הגוף שלה היו מושלמות.  
ממוצע הציונים שלה לא ירד מתשעים. היא למדה בתיכון הכי יוקרתי
ונחשב, במגמה הכי טובה, שהכי קשה להתקבל אליה.
היא גרה בשכונה שנחשבה גם היא ליוקרתית. שכונה של עשירים.
ההורים שלה היו עשירים והיה לה את אחד הבתים הכי גדולים ויפים,
והחדר הפרטי שלה היה מעוצב לפי טעמה, בטוב טעם.
למרות שההורים שלה נתנו לה כמה כסף שהיא רצתה, והיו לה הרבה
בגדים, היא העדיפה לעבוד ולהרוויח את הכסף שלה בעצמה. ותמיד
היה לה את הזמן להתנדב ולעזור.
המשפחה שלה הייתה משפחה תומכת ואוהבת.
היו לה הרבה חברות וידידים. היה לה את החבר שכל הבנות חלמו
עליו בסתר. היא הייתה מתוקה, חברותית ונחמדה. כולם אהבו אותה.
תמיד היה לה מה לעשות בימי שישי.
היא טסה לחו"ל אחת לשנה.
כולם קינאו בה. כולם רצו את החיים שלה והתפללו לחצי ממה שיש
לה.
כולן רצו להיות כמוה, כולם רצו לצאת איתה.
אבל אף אחד לא ידע שמתחת לפרצוף היפה ומתחת לחיוך המתוק,
מסתתרת נפש כואבת.
אף אחד לא ידע כמה היא כואבת.
אף אחד לא ידע כמה היא מרגישה בודדה.
אף אחד לא ידע כמה היא מרגישה חנוקה וכמה היא צרחה לאלוהים
שייקח אותה ולמה הוא הביא אותה לחיים שלה.
ויום אחד, היא התאבדה.
"הילדה הכי יפה בגן". זה מה שנכתב על המצבה שלה.