לאחר זמן רב בו חשבתי,
זמן רב בו הרהרתי הגעתי למס' החלטות לחיי:

ההחלטה הראשונה שלי היא שלעולם לא אבכה ואתמרמר מכישלון אישי
שלי- כי אחרי הכל אני היחידה שאחראית לגורלי.
כל הכישלונות שלי קשורים בדברים שאני עושה,
כמו כן הצלחותיי.
עליי לקבל את העובדה שלפעמים אני נכשלת...
ולשפר את העובדה הזו.
להבין שאני לא יכולה להיות מושלמת אבל יכולה לעשות את הכי טוב
שאני מסוגלת לו.

ההחלטה השנייה שלי שלעולם לא אבכה שוב בגלל בחור שהוא לא קרוב
משפחה שלי.
אני מודעת לעובדה שבחיים צריך לקחת סיכון,
צריך לנסות- ומה לעשות אם נופלים?
בסוף צריך תמיד לקום על הרגליים.
זה לא נגדכם, הבחורים, אבל אני פשוט רוצה שקט.
ולא אכפת לי למות רווקה כל עוד אהיה מאושרת.
ואיתכם, מה לעשות אי אפשר להיות מאושרים.
אתם משגעים אותי- אתה משגע אותי!
אני לא יכולה כבר לסבול כל פעם מחדש בגללך...
אבל אני לעולם לא אתן לעצמי לחוות שוב כאב בגלל בחור,
אני לא בנויה לזה ולא רוצה להיות בנויה לזה.
אני לא בנויה לסבול, לכאוב...
אני בנויה לשמוח, אני בנויה לחיות.

וכאן באה החלטתי השלישית-
שתמיד, אבל תמיד יהיה לי את האומץ לחיות...
כי צריך אומץ רב יותר בשביל לחיות מאשר האומץ למות...
שאהנה מכל רגע מחיי,
שאנצל אותו עד תום.
שתמיד אקום על רגליי אחרי כל נפילה,
ויהיה לי את הכוח להתייצב מחדש מול העולם.
לקום עם כוחות מחודשים ולצעוק בקול רם:

אני לא אכנע!

וזו היא החלטתי האחרונה בעצם, והיא גם המסכמת את האחרות:
לעולם, אבל לעולם לא אכנע!
לא לכישלונות שלי,
לא לכאב שלי,
לא לבחורים,
לא ללחצים למיניהם,
אפילו לא למוות.
לא אכנע לדבר...

ואפילו אם זה יעלה לי בחיי
כל העולם ידע-
ליאור לא נכנעת

המונולוג הזה הוא מלחמתי,
כי הוא המלחמה שלי נגד העולם,
נגד היקום- נגד הבלתי אפשרי,
הלא נודע, הלא קיים.
נגד השממה.
נגד האי צדק ונגד איבוד תמימותו של האדם,
נגד כל מה שיתאפשר לי להילחם נגדו.
המלחמה שלי.