הכל התחיל כשהייתי בן 6. נדנדתי להורים שלי חודשים שאני רוצה
כלב. כדי לשכנע אותם אמרתי להם שרוקי (כן, כבר היה לי שם לכלב
הלא קיים העתידי שלי) ישמור עלינו ויציל אותנו מפני שודדים. הם
אמרו לי שזה לא כמו בסרטים, וכלבים לא באמת מצילים את הבעלים
שלהם מסכנות, ושהם רק מטנפים את הבית. לא האמנתי להם. הם גם
אמרו לי שכלב זו אחריות מאוד גדולה, כי צריך ללכת איתו 3 פעמים
ביום כדי שהוא יעשה את צרכיו ברחוב, והם לא יכולים ללכת איתו
כי הם עסוקים בעבודה שלהם. לא היה אכפת לי. לא משנה כמה נדנדתי
הם לא הסכימו לקנות לי כלב.
"ואולי חתול?" שאלתי את הורי שבאחד ממסעי השכנוע שלי לבעל חיים
ביתי. אבל הם אמרו שהם מעדיפים כלב על פני חתול שישרוט את
הרהיטים החדשים שקנו.
"אז אתם מסכימים לכלב?!" שאלתי, די מופתע. זה היה קל מדי.
לא טעיתי, הם שוב סירבו.
יום אחד, אבא בא אלי ואמר לי כך: "יובלי, דיברתי עם אימא
ושנינו החלטנו שאתה יכול לקבל בעל חיים. אבל תזכור, זוהי
אחריות גדולה מאוד לטפל בו!" ברגע ששמעתי את המילה "בעל חיים"
פשוט קפצתי משמחה. הייתי כל כך מאושר שסוף סוף תהיה לי חייה
פרוותית ונעימה שתשמור על המשפחה שלנו ותציל אותנו מסכנה.
מיד נסענו לכיוון חנות החיות שבמרכז הקניות השכונתי.
נורא התרגשתי לבחור בעצמי איזו חיה אני רוצה, אבל אבא אמר לי
שהוא כבר בחר את החיה שתהיה לנו.
אני סומך על אבא.
"עצום את עיניך!"
עצמתי.
"פקח אותן!"
פקחתי.
"מה זה? זה לא כלב. זה אפילו לא חתול."
"נכון, זה דג!"
"דג?"
"כן, דג!"
"אבל רציתי כלב."
"בשביל מה אתה צריך כלב כשיש לך כזה דג כתום ומקסים? אתה אוהב
כתום, לא?!"
"כן, אני אוהב כתום."
מהשנייה הזאת כבר הפסקתי לאהוב כתום.
"תקשיב להוראות של המוכר הנחמד, הוא יסביר לך איך לטפל בדג
שלך."
רציתי לשאול את אבא מאיפה הוא יודע שהוא נחמד, הם הרי מכירים
רק כמה דקות, אבל המוכר כבר התחיל להסביר לי אז החלטתי לוותר
על השאלה.
המוכר אמר לי שחייבים להאכיל את הדג פעם ביום כי אם לא הוא
ימות, אבל לא נורא אם שוכחים פעם אחת.
אבא ואני נסענו בחזרה הביתה. אבא שם לי את האקווריום שבו היו
אבנים כתומות והדג הכתום על המדף הכתום. כמה שאני שונא כתום.
הסתכלתי על היצור הכתום הזה. אולי הוא לא כזה נורא כפי שהוא
נראה.
"היי, אני יובל, איך קוראים לך?"
למה הוא לא עונה? הוא לא אוהב אותי? אולי הוא לא יודע לדבר?
"טוב, אם אין לך שם, אני אמציא לך אחד."
קראתי לדג גד. חשבתי שזה נורא נחמד לקרוא לדג שלך גד. גם בגלל
שיש משחק מילים משעשע עם האותיות ד' ו- ג', וגם בגלל שגד זה שם
אמיתי ליצור חי אמיתי. אם אפשר לקרוא לדבר הכתום הזה יצור
חי...
כל יום האכלתי את הדג שלי, גד. המוכר הפחיד אותי כשאמר שאם לא
אאכיל את גד הוא ימות. למרות שרציתי כלב, אהבתי את החבר שלי,
גד הדג, ולא רציתי שהוא ימות ולכן לא החמצתי יום אחד.
אבל חשבתי שזה מעניין לדעת אם הדג שלי הוא מיוחד. נזכרתי
שהמוכר אמר שזה לא נורא אם שוכחים פעם אחת להאכיל את הדג, אז
פעם אחת לא האכלתי את גד. יום למחרת שמתי לב שהוא באמת בסדר
גמור, כאילו שבאמת אכל אתמול. רציתי לדעת אם גם לא אאכיל עוד
יום הוא עדיין יהיה בסדר. ואכן, הוא היה בסדר גמור. איזה דג
קסום יש לי. ידעתי שגד הוא משהו מיוחד. לא האכלתי אותו עוד
יום. וביום השלישי שבאתי לראות מה מצבו, ראיתי שהוא לא שחה
כהרגלו, אלא שהוא צף על המים. כנראה שהחליט ללכת לישון. אבא
שלי אמר לי שהוא לא הלך לישון, אלא הוא מת ושזה קורה לכל אחד
מתישהו.
ידעתי שגד מת בגללי, אבל לא אמרתי את זה לאף אחד. ידעתי ששמים
רוצחים בכלא אז העדפתי לא לספר.
גד, אני מצטער. לא התכוונתי לרצוח אותך.