לפעמים, אני נעלמת ברגעים של אמת בתוך השקר שלך.
וכשאני נעלמת, אני מתמלאת אהבה כלפייך.
ואת, את תמיד שם כשאני נעלמת, נזכרת בי לרגע, וממשיכה בשלך.
מה שהרגשתי כלפייך - מה שידעתי, כל האהבה, נעלמת בדיוק ברגע
שאת מגיעה.
לפעמים אני מדממת רק כדי לדעת שאני חייה.
ולפעמים אני חושבת שאת לא שווה את כל זה. את כל כך אדישה.
וכשאני מנשקת אותך אני לא מרגישה כלום, את כל כך קפואה.
למה את כבר לא מסתכלת לי בעיניים? את פוחדת לראות מה יש שם?!
פוחדת לראות כמה אני אוהבת אותך?!
כל זה גורם לי להתגעגע אלייך.
למה את שונה? ולמה זה לא כמו פעם? את מרגישה אותי בכלל?
את זוכרת את היום ההוא, שהלכנו לים? את פגשת שם מישהו, והלכת
איתו.
את יודעת כמה בכיתי? זה כל כך כאב. וכשחזרתי בבוקר התנהגת
כרגיל.
ואני לא יכולה להלחם בדמעות!
זה גורם לי לחשוב שאני אוהבת אותך יותר מדי. ואולי אני לא אוכל
לאהוב יותר לעולם.
את כמוני? את איתי בסירה?
אני אוותר על הנצח כדי לגעת בך, כי אני יודעת שתרגישי בי
איכשהו.
כל מה שאני יכולה לטעום זה הרגע הזה. וכל מה שאני יכולה לנשום
זה המילים שלך.
במוקדם או מאוחר יותר אני אעלם.
כשכל מילה שלך נועדה כדי להיות שבורה,
אני רק לא רוצה להחמיץ אותך עוד פעם.

----------------------------------------------------------

השראה משני שירים...