נעמה כבר אף פעם לא תחזור לעצמה. הכל התחיל באותו לילה, 4
לפנות בוקר, חושך, שקט. היא חזרה לבד ממסיבה, היא עושה את הדרך
הזאת כל כך הרבה פעמים שכבר נמאס לה לפחד. באותו הלילה שני
נערים מהשכבה שלה השתכרו ליד הבית שלה, הם קלטו שהיא עוברת
ובלי לחשוב יותר מדי דחפו אותה מאחורי פח אשפה שהיה באזור
והתחילו לשחק בה, להעביר אותה מאחד לאחד. היא לא בכתה, ולא
צעקה, היא רק חשבה. היא חשבה על ההשפלה. זה הדבר הכי נוראי
שיכול לקרות לבן-אדם, היא יודעת הרי רותם עברה את זה גם, היא
יודעת שרותם פגועה.
היא נסתה לשמור על זה בסוד כמה ימים כדי לחסוך את המבוכה - אבל
היא כבר לא היתה מסוגלת. היא ספרה לבן אדם היחיד שהיא בוטחת
בו, לרותם, הרי גם לה זה קרה. היא לא היתה צריכה לסיים את
המשפט ורותם חבקה אותה כל כך חזק, היא הבטיחה לה שהיא תעזור
לה, והמשיכה לחבק אותה.
יום אחד באחת ההפסקות רותם קראה לנעמה לבוא איתה, נעמה מהרה
והלכה אחרי רותם.
-"למה את מחכה? תכנסי..."
"לתא הזה?"
"מזה משנה... כנסי כבר..."
רותם התיישבה על האסלה, ונעמה מתחתיה. נעמה לא הבינה מה קורה
אבל ידעה שהיא כנראה תבין עוד שניה אז היא שתקה. רותם הוציאה
מן ארנק עור, לנעמה היתה הבעה מוזרה על הפרצוף. רותם הבינה
שנעמה לא מבינה מה הולך שם... היא הוציאה לאט לאט סכין חדה
מהארנק וקרבה אותה לעור...
-"watch and learn"
"רותם? את בטוחה?"
היא הרימה קצת את השרוול וענתה לה על השאלה. היה לה חתכים
עמוקים וגדולים לאורך כל היד. היא חתכה את עצמה וחייכה, הדם
טפטף והיא הייתה עוד יותר מאושרת.
-"עכשיו תורך..."
"אההה אני לא בטוחה"
-"את לא בטוחת בי? תנסי"
"את חושבת שכדאי?"
-את צריכה לדעת לשלוט בכאב שלך... יאללה צ'יק צ'ק שלא תגמר
ההפסקה."
נעמה חששה, היא נסתה פעם אחת אבל לא העיזה להכניס את הסכין
לעומק, רותם קצת גחחה, נעמה הרגישה שהיא חייבת, לקחה את הסכין
וחתכה לעצמה שריטה ממש עמוקה, זה כאב לה... כמה שזה כאב.
-"כואב לך?"
"לא, זה בסדר..."
-"את בטוחה?"
"כן, אני בסדר..."
-"את לא חייבת לשקר, גם לי זה כאב בפעמים הראשונות."
"אפשר לשאול משהו?"
-"ברור..."
"למה עשיתי את זה?"
-"את צריכה לדעת לשלוט בכאב שלך. שכואב לך בפנים, תכאיבי לעצמך
בחוץ, תשוווי בין הכאב ותרגישי יותר טוב, תאמיני לי."

בדיוק שנעמה התחילה לבכות הפעמון צלצל, רותם הזדרזה לשים לה
ולנעמה פלסטרים, לשטוף לנעמה את הפנים ולרוץ לכיתה.
ככה זה המשיך במשך חודש בערך, עד שנמאס לנעמה. זה לא עשה לה
טוב, זה רק הכאיב לה עוד יותר. יום אחד שרותם קראה לה לבוא
איתה, נעמה לא באה. רותם כעסה עליה, היא צעקה לה שפעם הבאה לא
תבוא לבקש ממנה טובות.
נעמה היתה כל כך מדוכאת. היא היתה ישנה במשך ימים. ההורים שלה
דאגו לה, נעמה תרצה שזאת התקררות וזה יעבור. שנעמה הייתה חייבת
לחזור לבית הספר, היא ראתה שרותם לא הגיעה לכתה, היא התעניינה
לשלומה, אף אחד לא ידע מה איתה. המחנכת נכנסה לכיתה.
-"לא אמור להיות עכשיו שיעור הסטוריה?"
"אני צריכה להודיע לכם משהו אז נכנסתי. אני מבקשת שתשבו זה
רציני."
נעמה התחילה לדאוג, היא קשרה בין הדברים. נסתה לשכנע את עצמה
שהיא סתם פרנואידית אבל פחדה. המחנכת התחילה לדבר -
"אתמול קרה משהו מאד מצער, באמת שאני בשוק מזה ואני יודעת שאתם
תקבלו את זה קשה..." -
הכתה התמלאה בפרצופים של תמהון, לא הבינו מה קורה.
-"אין לי דרך יותר קלה להגיד את זה כי זה דבר קשה - תלמידה
מכתתנו כבר לא תחזור יותר, רותם התאבדה."
נעמה התחילה לבכות ולצרוח-
"רותם!!! אני רוצה את רותם! זה לא קורה! תעירו אותי מהסיוט
הזה!"
-"אני מצטערת נעמה" - נסתה לנחם אותה המחנכת - "אני בטוחה
שכולכם בשוק אפילו יותר ממני בגלל זה יש לכם יועצים בבית הספר
אתם יכולים לגשת אליהם באופן חופשי. טוב אני לא רוצה להפריע
לכם יותר מדי, קחו לכם את היום הזה אני מבינה שקשה לכם, תשבו
תעלו זכרונות. זה בסדר יהיה טוב."
נעמה לקחה את התיק שלה ורצה בסערה מהכיתה. היא לא ידעה לאן היא
רצה, היא פשוט רצה ורצה... היא הגיעה לשטח נטוש, היא ישבה שם
ובכתה במשך יום שלם. כשהיא חזרה הביתה, היא ספרה הכל להורים
שלה, אין לה את רותם, כבר אין לה מישהו אחר לספר לו.

נעמה התחילה בטיפולים, בסופו של דבר היא בערך התגברה על זה,
בערך. לפעמים יש פלאשבקים - והצלקות לא נעלמות.
רותם חרוטה לה בזכרון ובגוף, בפנים ובחוץ, והיא עדיין לא יכולה
לשלוט בכאב.