רוית הכירה את גיורא במסיבה; ידיד של יונית חברה טובה שלה.
כשגיורא חייך אליה חשבה רוית שחיוך כזה לא ראתה מזמן. לא בגלל
שזה היה חיוך יפה במיוחד, כי הוא לא, זה היה חיוך אמיתי, כלומר
אפלטוני, כלומר לא מזמין ולא מפתה... חיוך פשוט כזה, חיוך
מהלב. רוית הרגישה בטוחה עם החיוך הזה; הוא לא גרם לה לרצות
להרשים, הוא לא גרם לה לרצות לפלרטט, זה היה חיוך שגרם לה
לחייך בפשטות חזרה. בטבעיות, בלי פוזות.
התאים לה.
אחרי מערכת יחסים תובענית וטובענית שרק הסתיימה, לא רצתה רוית
מעורבות רגשית עם אף אחד.
כשגיורא הציע לה טרמפ הביתה, לא היססה.
בדרך השיחה היתה פשוטה. לא היו בה רמיזות, לא היו בה גישושים,
השיחה זרמה בפשטות.
שיחה נינוחה, כייפית, כמו עם חברה טובה חשבה רוית וחייכה
לעצמה.
כשגיורא הוריד אותה ליד הבית טפח לה על הכתף ואמר בפשטות
"יאללה ביי, חומד" ונסע. ככה, בלי שום רגע של מבוכה, בלי היסוס
איך צריך להתנהג ואיך נפרדים.
כשהתקשר למחרת סתם לשאול מה נישמע הרגישה רוית שהיא מכירה את
גיורא שנים ולא רק כמה שעות. השיחה התמשכה. כמו עם חברה טובה
חשבה רוית ושוב חייכה לעצמה.
רוית מצאה את עצמה מספרת לגיורא בכל פעם קצת יותר מנבכי נשמתה
וגיורא, כך הרגישה, מבין בדיוק, לפעמים אפילו לפני שהסבירה.
כשגיורא היה קופץ לבקר, היו משוחחים שעות, שומעים מוסיקה,
צוחקים, מכינים ארוחות שחיתות, מעשנים.
"אתה החברה הכי טובה שלי, גיורא." אמרה רוית, הפעם בקול רם,
מוציאה את מחשבותיה לפועל. גיורא צחק, ידע בדיוק למה התכוונה.
כשגיורא היה נשאר לישון אצל רוית היה צוחק על פיג'מת הפלנל
שלה.
"כמו סבתא שלי." היה אומר. יחד היו מתכרבלים מתחת לשמיכות,
מתחבקים רק כדי להתחמם ונירדמים.

"שקרנית." אמרה יונית. "אני לא מאמינה שלא שכבתם."
רוית ידעה שזה מוזר, אבל ככה זה. גיורא היה החבר הכי טוב שלה,
היא אהבה אותו אבל היא לא היתה מאוהבת בו.
כשגיורא טס לניו יורק לשלושה שבועות שלח לה מידיי יום אימייל.
בהתחלה לא שמה לב לפרט קטן, אבל אחר כך כבר לא יכלה להתעלם: כל
מכתב היה חתום ב"אוהב אותך ומתגעגע, גיורא".
רוית היתה מבולבלת. אוהב כמו חבר טוב או אוהב-אוהב?
איך להגיב? מה לכתוב? מה לחשוב?
כשגיורא חזר, מלא מתנות, מלא חיבוקים, מלא סיפורים - לא שאלה,
אבל השירים שהשמיע לה גיורא הפכו להיות נוגים יותר ויותר,
החיבוקים אינטימיים יותר ויותר הליטופים חושניים משהו...
רוית החלה להיות מאופקת, נזהרת בכל מילה; מצד אחד לא לפגוע,
מצד שני לא להשלות. פחדה שמה שלא תעשה יקלקל את החברות הנדירה
בינהם.

"תגידי, את בת 16 שאת צריכה פעמונים ופרפרים?" הטיפה לה יונית.
"באיזו פנטזיה את חיה? כבר שכחת לאן הביאו אותך הפרפרים
והפעמונים בפעם הקודמת?"
ורוית התייסרה.

בערב, כשגיורא הביא סרט מהבלוקבאסטר והיא הכינה פופקורן,
התכרבלו מתחת לשמיכה על הספה בסלון.
גיורא הניח יד על עורפה קרב את שפתיו אל שלה ונישק אותה.
לא ניצוצות ולא זיקוקי דינור עפו שם, ורוית ידעה שלא יתקדמו
מעבר לזה, לא יכלה.
ידעה שגיורא הבין.
גיורא ויתר.
הם המשיכו להיות חברים טובים אבל משהו כבר עמד בינהם, זה לא
היה אותו דבר.

"אולי זה יגיע." אמרה רוית ויונית הנידה בראשה.


כשגיורא החל לצאת עם רחלי שמחה רוית בשבילו, הרי לגיורא מגיע
להיות מאושר חשבה.

"מה יש לך? את בלתי נסבלת בזמן האחרון!!!" טענה יונית.
רוית שתקה.
מה תאמר? שהיא רוצה את גיורא?
הרי היא לא יכולה איתו, אבל היא גם לא יכולה בלעדיו.