אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי.
יש לנו חיי נישואין מצויינים, שתי בנות וכלב.
אנחנו ביחד כמו סיר ומכסה, משלימים אחד את השניה.
אנחנו יודעים בדיוק מה השני אוהב ומה הוא לא אוהב; למשל, אני
יודע שהיא אוהבת שאני מלטף לה את השיער לפני השינה והיא יודעת
שאני לא אוהב אוכל שרוף.
                           ואם היא יודעת את זה,
                                            אז למה לפעמים
האוכל יוצא שרוף?
אז אני אומר לה : "אל תשרפי לי את השניצל - אני לא אוהב".
בפעם השלישית שהייתי צריך להגיד לה את זה, הבנתי שכנראה היא לא
חושבת שהתכוונתי למה שאמרתי, אז היא קיבלה שתי סטירות, אבל זה
לא בגלל שכעסתי עליה או משהו, פשוט בשביל שהיא תזכור בפעם הבאה
לא לשרוף לי את האוכל, כי אני לא אוהב.
באותו יום הגעתי הביתה אחרי יום עבודה קשה במשרד. הייתי עייף,
כאב לי הראש, הייתי רעב, ומה ביקשתי?        ארוחת ערב אחת
מסכנה...
היא מגישה לי את הצלחת עם השניצל ואני שם לב שהוא קצת שרוף
בצדדים, והיא אמורה לדעת שאני לא אוהב אוכל שרוף, אז קמתי
עליה. היא התחילה למלמל משהו על הילדים ושהיא לא שמה לב ועל
אמא שלה החולה, אבל מה זה אמור לעניין אותי?
אז הבאתי לה אגרוף ובעטתי בה. היא בכתה וביקשה שאפסיק, אבל זה
שהיא בכתה זה לא בדיוק עזר לי כי שניצל טרי בסוף לא הייתי
מקבל, אז מי נדפק, אני או היא?
לקחתי אותה לבית חולים, היא אמרה שהיא נפלה במדרגות, ולמה היא
אמרה את זה?
כי היא יודעת שהגיע לה.
אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי, יש לנו מערכת יחסים משלימה,
אני יודע מה היא אוהבת והיא יודעת מה אני לא אוהב, ואני לא
אוהב אוכל שרוף.