אצלנו במאהל תמיד קורה משהו מעניין. אתמול, למשל, הכבשים של
אחמד הלכו לאיבוד. מישהו אמר שהן עלו על מוקשים. אחת אחת,
התפוצצו. מסכן אחמד איך בכה, איך בכה כשראה את שלושת הכבשים
שנשארו לו חוזרות מהשדה, מסכן.
אמא שלי אומרת שהכל מן-אללה.
אני חושב שזה הכל מהיהודים המסריחים האלה. בני-זונות היהודים.
בשנה שעברה לקחו את כמאל לחקירה. הם אמרו שהוא יודע דברים על
איזה מנהרה.
וואללה, כמאל הזה אפילו לא יודע איך קוראים לאמא שלו. בני
זונות היהודים.
לקחתי את הגמל ויצאתי קצת לשוטט במדבר. וואלאכ להירגע קצת.
יושבים לי על הראש אמא שלי ואבא שלי ודוד שלי ראיס, מתי תמצא
כלה, בגיל שלך כבר היה לי ילד בן שלוש.
וואלאכ תעזבו אותי, אני רוצה להגיד להם, יש לי דברים אחרים על
הראש.
אבל אני רק עושה להם כן ושותק.

מרחוק ראיתי איזה ג'יפ מתקרב ועצרתי את זריר, ירדתי ממנו לראות
אולי זה חבר שלי חאלב. כשהוא התקרב ראיתי שזה מג"ב. וואללה,
ישר עליתי חזרה וניסיתי לעשות כאילו לא שמתי לב. אבל הם התקרבו
וקראו לי לעצור.
עצרתי את זריר וירדתי מהגמל.
"איך קוראים לך?"
"איברהים" עניתי.
"ככה אתה מסתובב פה לבד?" אמר אחד מהם במבטא ערבי, משחק אותה
חבר שלי. הוא היה ג'באר.
"גמל צריך לשתות" אמרתי.
"למה איפה הוא שותה?"
"שם, אתה רואה" אמרתי, והצבעתי לאיזה מקום שלא נראה בו כלום.
מסבבנו הכל היה רק חולות.
"אתה עושה עלינו פלברות, יא מדרוב?" אמר לי אחד קטן עם
חצ'קונים.
"מה פתאום, יש שם מים, נשבע."
"תוריד את המכנסיים!" צעק אליי הג'באר. "תוריד, יאללה!"

אחרי שנתיים כבר התחתנתי עם נבילה והיא עשתה לי את ג'מיל
ורפיק. כולם אמרו לי ביום שרפיק נולד שהוא דומה לסאדאם חוסיין,
אבל אני אוהב אותו אפילו שכל פעם שאני מסתכל עליו אני חושב על
זה.