אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים
שלי, יותר מאשר אני אוהבת את עצמי, כאילו אתה בעצמך החיים
שלי.
חבל שאתה לא אוהב אותי, חבל באמת, כי אם זה היה הדדי, והיינו
אוהבים אחד את השני, אז הכל היה יכול להיות מושלם, אתה לא
חושב?
היינו ביחד- מדברים, יוצאים, עושים אהבה (והייתי מרצה אותך
תאמין לי). חבל באמת שאתה לא אוהב אותי.
ת'אמת, לא נראה לי שאתה מסוגל לאהוב מישהי בכלל. אף פעם לא
הייתה לך מישהי רצינית, אף פעם לא היית ממש מאוהב במישהי - אני
בטוחה! אולי זאת הסיבה שאתה פוגע בי לפעמים - אתה לא עושה את
זה מתוך רוע - אולי אתה פשוט... עוד לא התבגרת. יכול להיות
שזאת הסיבה שאני אוהבת אותך בכלל: התמימות שלך, הילדותיות, זה
שעוד לא באמת יצאת לחיים האמיתיים ואתה עדיין טיפה טהור, כמו
ילד קטן, אולי בגלל זה.
חבל שאני לא יודעת באמת למה אני אוהבת אותך. אני מבולבלת בגלל
זה - אתה מבלבל אותי, אתה מבין? אני, הילדה שמבחוץ מראה את כל
החוזק שלה, ואת כל הבטחון עצמי שלה - מבולבלת ע"י ילד, זכר.
ת'אמת, אתה צריך להיות גאה בעצמך! אתה בין היחידים שבאמת
הצליחו לעשות לי את זה. בגלל כל הבלבול הזה, וכל מה שאתה עושה
לי, אני בטוחה שמה שאני מרגישה כלפיך זה לא מה שהרגשתי כלפי אף
אחד אחר. חבל שאני מרגישה את כל זה, דווקא כלפי מישהו שאין לי
ממש סיכוי איתו, כי אתה, התמים, לא תתחבר למישהי כמוני, שכבר
עברה הרבה בחיים שלה ומתנהגת כאילו העולם שייך לה. אני חושבת
שאתה אפילו קצת מפחד ממני, וזה קצת חבל לי.

חבל שאין לי ת'אומץ להביא לך את המכתב הזה. אולי באחד הימים,
בינתיים זה ביני לבין הדף.

באהבה,
     אני