הרופא בדק... וכן, אין מה לעשות.
מחלה סופנית.
מה עושים עכשיו? אני שואל אתכם!!!
מה עכשיו?
אני עוצם את העיניים ומסרב להאמין.
מנסה לשנות.
אני מתרחץ הרבה. נשטף. מאונן הרבה. נהנה. מנסה לשכוח מהכל.
להתעלם.
אבל אז, מה אני אעשה, אני מתעלף.
גם תופעות לוואי אחרות תוקפות אותי, מהתרופות זאת אומרת.
אני מנסה להתעלם. מנסה להדחיק. אבל זה לא קל כשנושר לך השיער.
כשכואב לך בגרון עם כל ביס.
כשילדי השכונה מצביעים עליך מרחוק ואומרים:
(אתה לא שומע).
לפעמים בלילה זה קשה להירדם. גם כי אני כל הזמן חושב ואם לא על
המוות אז על הכאבים.
אתמול הצלחתי לנתח את כל מהות הכאב.
ועשיתי ניסויים עם עצמי. כלומר, הכאבתי לעצמי בדרכים שונות.
ניסיתי להתחרות בכאב המקורי. אך לא ניצחתי. לא ניצחתי.
זה כאב אחר, כזה שבא מבפנים. כאילו כל הגוף צועק: (אתה לא
שומע).
ואמרו לי, שאלו: דוקר? בא בגלים? צובט ומפסיק? עמום?
לאן זה מקרין לך? לאן זה מקרין?
ואני באמת לא יודע.

כשאני שוכב לבד במיטה, הלום מתרופות ושלשולים, אני נכנע
לפעמים.
מתמכר להזיות.
חושב איך באים לקחת אותי, ואני ממלמל: זה נגמר, זה נגמר.
ואז תמונות שלי כתינוק קופצות אל תוך עיניי.
הייתי חמוד, שיער חלק וארוך. בלונדיני.
ואז אני מתעורר, ומביט במראה שמולי - עכשיו הוא אפור ונושר.
ואני טועה כל פעם, כל יום מחדש... במיטה.
אני חושב שהיום אני אמות. אני בטוח - היום אמות. אמות בשינה.
ואני טועה.
אני עדיין חי.
חי וסובל.
השעון מתקתק מעלי: טיק, טק, טיק, טק.
כל שניה שעוברת היא שנייה שלא תחזור. ובכל דקה עוברת בדיוק
דקה.
אני מת מבפנים.
תגידו לי מה לעשות?
מה?
(אני לא שומע).