כמו ספר. כמו ספר מזוין.
אין כמו ספר. כמו ספר מזוין.
אבל לאחר שהשינוי לא השתנה בשנה אחרונה נה נה,
אלא נשאר רגיל כמו כל המיוחדים, נונקונפורמיסט כמו כולן,
התערבב הכל ונכנס לאגן ויצא משם פעמים כה רבות עד שכבר קיבל את
הריח שיש כבר להכל  ובנוסף נשחק ונבדק ונטחן עד אבק וכלום לא
יוסיף לבשם ולהתבשם כי עין חמד אין יותר, כולנו היינו רוצים
שכל זה ישוב אבל אפילו הנוסטלגיה כבר עתידנית והחברים הטובים
ביותר מודים בכל עושים הכל מדביקים בכל ואין בטחונות ואין
סלחונות רק סרחונות. הכל מת, הכל MATH, הכל חידה וכולנו אוהבים
גלידה.  לא שיש, יש רק יבש רק קשקש רק בואש ורק נוטש ומהפחד של
הנטישה באה הנקישה. אותה נקישה שליוותה אותי בהדבקותי לסדין
בבוקר שקמתי ואת הלכת לאחר תכנונים של שנים שנגור ביחד, אולי
גם שנים את תכננת איך תנטשי אותי ביחד עם עצמך, אולי עם עוד
מישהו, אין לי מושג ואני גם לא יודע מה עדיף לך או לי או לו אם
הוא בכלל ישנו, ואולי אני מכיר אותו - בטוח שאני מכיר אותו,
תמיד פחדת להכיר אנשים שאני לא מכיר, אבל אולי כהרגלך (אולי)
שיקרת לי. אני לא יודע עליך כלום, אפילו שאני מכיר איכשהו את
השבע-עשרה שנים האחרונות שלך, בערך ממתי שאת זוכרת את עצמך.
השאלה הגדולה שלי, היא למה אחרי כל-כך הרבה שנים ביחד, ארוחות
בלתי נשכחות, השמנות והרזיות הלשנות והזיות, אחרי כל הטיולים,
כל החילחולים לכל החו"לים, אחרי כל הסרטים עם הכרטיסים שאני
שומר בשביל לתעד אותך, אחרי כל ההצגות והכיתות והכריתות
והבריתות והשיטות והשמיטות וההשתטויות ביחד - למה אחרי כל אלו
היית חייבת להרוג את החתול לפני שהלכת סופית מחיי?