את ניצן פגשתי באוטובוס.
היא הייתה יפה, אז שתקתי,
שתקתי כמי שכיפה בעברו וההווה מערפלו.
היא חייכה,
לא למעני כנראה, כי אם למען יגיע האוטובוס ליעדה בזמן...
היא חייכה, אז דיברתי, שלא תכה בי המבוכה.
שעות חלפו ויממה נקשה בדלת,
בשיטוט ולהטוט קל מצאתי את מקומה.
בחיל ורעדה חלפתי על פני מקום עבודתה,
היא ניצבה לצד ערימת בדים יתומה.
יופיה מדברי ושטף חן.
נערת טבע קסומה.
הבטתי בה ארוכות, נופפתי לשלום קצר ובערב כבר חייגתי...
היא ענתה בקול מתוק, קולי נרעד.
שיחה ארוכה ומתוקה.
היד השיבה את הטלפון למקומו, הלב הלם בחזקה.
הרגעים חלפו במהירות ושעת חצות מזמן חלפה.
יום חלף ועוד אחד אחריו...
הודעה ועוד אחת... מן העבר השני שתיקה.
שבועות חולפים והיא איננה.
די לי בזה.
כניעה.