היו אלה ימי קיץ שטופי שמש בהם השמש הרותחת של המדבר הפציעה
בכל בוקר ושרפה את כל מי שהעז להתקרב אליה. בערבים היינו
מהלכים יחפים ביישוב, פעם לבד, פעם ביחד, בדרך כלל שמחים.
האלכוהול היה אז אחד מחברינו הקרובים, הוא השכיח איתו את רוב
הדמעות. בלילות, היינו קופאים תחת אויר מלאכותי של מזגנים. אני
הייתי אז טליה של השמש. טל-יה. אותו הטל של אלוהים, שבא קצת
לפני השמש והשאיר לחות מסוימת ואדים על המכוניות. הייתי אני,
אבל הייתי אחרת. הייתי ממטירה את עצמי בטפטופים דקיקים כשכולם
עוד ישנו.
מדי פעם התיאשנו מהחום. קיווינו לגשם, לחורף מדברי אהוב. היינו
מעלים זכרונות ילדות וצוחקים. הייתי אז, אני עדיין.
אמא קראה לי ככה כי היא אהבה את השם, מעולם לא היתה קירבה לדת
בבית שלי. פעם אחותי הגדולה התעקשה שנדליק נרות בארוחות
המשפחתיות החגיגיות של ערבי שישי. לא הבנתי את המנהג המוזר
הזה, אבל הסכמתי. כמה שנים אחר כך מצאתי את עצמי מתעקשת לבקר
בבית הכנסת, מכריחה את כולם לשיר שירי חנוכה ולשאת תפילות
חרישיות. נדמה לי שחשתי קירבה מסוימת לאלוהים, התפללתי שהוא
יתקרב גם הוא. ביקשתי להיות הכי טובה, כמו שהוא אוהב.
ידעתי שאני לא סתם הטל שלו.
השנים עוברות, אין דרך להתחמק מהעובדה. אלוהים עוד בשמיים, אני
עוד כאן. ערבי שישי הפכו להרבה פחות טקסיים. הגדולים שלי עזבו
את הבית. הלוואי שהיתי יכולה לשמור עליהם, להחזיר אותם לכאן.
אני מנגנת שירי פרידה לעצמי, ממש ממש תכף גם אני אלך. מאחוריי
ישארו אח קטן ואמא ואבא.
כל תכלית חיי.

כשאני גדלה אני מבינה את המשמעות של משפחה. של ריבים קטנים, של
כעסים.
אמא קוראת למה שהיה אז "התקף חרדה". זה נשמע לי ממש מפחיד.
אני? התקף חרדה? בגלל אח קטן שלפעמים לא יודע מתי הגיעה הנקודה
שצריך להפסיק?
יש מחיר שצריך לשלם כדי לחיות פה. יש רגעים שאני מתפללת שייגמר
כבר.
יש שעות שלמות שאני שקועה בתכנונים מדויקים של מסלולי טיולים
ברחבי הארץ - לבד. בטח אארוז כמה מבגדיי, גיטרה וספרי שירה.
בטח אני אתגעגע.
בטח אז יאהבו אותי יותר.
תודה אלוהים, על המשפחה הכי טובה שיכולתי לבקש.
היום הכל מעורבב, צריך לקחת החלטות לידיים. הלחות של טל הבוקר
נשכחה, ככה זה עם חורף. אני יושבת על הספסל שמחוץ לבית שלי.
אני אוהבת את הבית הזה ושונאת אותו באותה המידה. הרחובות
סגורים. הכבישים רטובים, האור נחלש. הייתי אז הטל של אלוהים.
עצוב ושמח ביחד. כושר השיפוט שלי אבד. עוד לא ראיתי שום דבר
אבל ראיתי כל כך הרבה. אני אוהבת ושונאת. אז הייתי, עכשיו קצת
פחות.

היום אני צופה בגשם מהספסל הזה, מטפטף קרוב כלכך אבל לא נוגע
בי. הקיץ בטוח יחזור. הייתי אז הטל של אלוהים. אולי בקיץ הבא
אחיה מחדש.