באולפן, בסוף היום:
"..וכך הפכה האסימפטוטה המרגשת לעוד אפיזודה מקראית, כפי שאנו
מכירים אותה כיום."
-"הרגישו את זה בקולי? לא הרגישו, נכון?.."
-"אל דאגה, לא הרגישו."
-"אה, ג'וני, רק אם תוכל להקריא קרדיטים וכולנו נלך הביתה.."
-"כמובן, אין בעיה!"
"זו הייתה ה"סונטה לסקלפל ולכיור" מאת מר לי בפה. תודה רבה
וביי"
-"קאט! אין כמוך ג'וני. יאללה, כולם להתפזר הביתה, ולא לשכוח
להביא מחר תיקי אוכל, המנהל לא יהיה כל-כך סלחני גם מחר!"
בדרך הביתה, שירך ג'וני את דרכו בעד השיחים העבותים שהתעקשו
לצמוח ולעמוד בדרכו כל יום מחדש. הוא התעצל ללכת לעבודה עם
מאצ'טה כל יום, אך גילה במשך -הזמן, אחת הפקידות באולפן, שכנעה
אותו שהעניין הכרחי. כמו כן תסכלה אותו העובדה שכמעט בכל פעם
שהוא הגיע לביתו ועמד להיכנס אליו, הבית היה מתרומם באוויר
ומסרב לרדת ולתת לג'וני להכנס עד שהיה שומע דברי תחנונים
והתרפסות. היום הבית היה סלחני יחסית, ואף לא התרומם כלל, משום
ששמע עוד מרחוק את הפצרותיו המתחננות של ג'וני. בדרך כלל זה לא
הספיק לו.
ג'וני התיישב בכורסא הידידותית וניסה להפעיל את הטלוויזיה
בעזרת השלט הרחוק. לברזים במטבח של ג'וני היה מן חוש הומור
דפוק כזה, שכל פעם שג'וני הפעיל את השלט רחוק של הטלוויזיה הם
היו נפתחים ומזרימים מים לתוך הכיור שממילא לא אפשר אף פעם
לג'וני לנקות אותו. ג'וני למד כיצד לתחמן את החיים העוינים
שלו: כשרצה לנקות את הכלים היה צופה בטלוויזיה, כשרצה להפעיל
את ההסקה היה מדבר בטלפון וכו'.
בכל מקרה, מה שקרה היום היה שגם הטלוויזיה לא נדלקה, וזה לא
היה הבטריות של השלט, שהיו אורחות פורחות בבית של ג'וני, ולא
העזו לעשות שום מעשה קונדס תוך ידיעה שהן ברות תחליף בעליל,
חנות החשמל השכונתית ששמה המלא היה "ברי חליף עליל ובניו".
ג'וני המתוסכל הרים את שפופרת הטלפון, המכשיר היחידי בבית
שמתוך טוב לב לא התנכל לג'וני, וחייג לידידו הטוב סמך.

צומו של העכבר

סמך הביט נרגן בקופסת שימורי הבננות-היבשות-בסירופ שנחה באותה
שלווה שיש רק לחפצים דוממים אל מול לפרצופו, מרחק שתי דקות
הליכה מאד איטית משם. את מוחו לא העסיקה השאלה המאד מתבקשת,
והיא (כעת אתם עומדים לקרוא את השאלה המאד-מתבקשת) איך לעזאזל
בננות בסירופ יכולות להיות יבשות, כי מה שהעסיק את מוחו היה
משהו מסוג: "למה אני עושה את זה לעצמי?". סמך ידע שעליו לשמור
על דיאטה קפדנית-ביותר-רצח, אך התקשה לעמוד בהבטחה שהבטיח
למישהו, הוא לא זכר מי זה היה, בטח לא מישהו חשוב, אמר לעצמו.
אה, כן! עצמו. הוא הבטיח את ההבטחה הזאת לעצמו, נזכר. מה שהרעב
הזה עושה לך. מזה שלושים שעות, מזה רעב (=על משקל "שזה חלב"),
מזה רעב (=על משקל "מה זה מרתף") לא אכל סמך דבר מלבד חסה מרה
ומעט צנון. הוא כבר היה יכול להרגיש את טעמו/מרקמו של כריך ("
סנדוויץ' ", בלעז) עתיר מיונז, ביצים קשות וירקות טריים
ועסיסיים כגון אבוקדו או ארנב. סמך היה צמחוני אדוק, אך לא ידע
שארנב הוא יצור חי ובשרי בשל בדיחה חסרת טאקט של  חבריו. הוא
קם בכבדות, מקלל את (נקוב בשמו של האפיפיור
הנוכחי) ומקווה שהיום יעבור מהר, יותר מהר מאובדן העשתונות
הממשמש ובא. הטלפון לא צלצל, משום שהיה מקולקל.

כיצד K-צד צד K-צד אחר?

ג'וני חש בודד ומגושם, וידע שרק אדם מבין יוכל לעזור לו. הרים
את השפוף, וחייג לו לצביק, חברו הטוב שבבעלותו הייתה חנות
למוצרי סקס במרכז העיר. כשהורם השפוף בצד השני נשמע זמזום קל,
ורק לאחר שזזזזזזזזה הופסק נשמע קולו של צביק: "סקס עם צביק
שלום, מדבר צביק". ג'וני עצר בעצמו בפעם המיליון מלומר לצביק
לשנות את שם החנות שלו, לפני שאמר: "אהלן צביק. אני עצוב ובודד
ואני צריך את חברתך." "טוב, אני סוגר פה עוד מעט ובא אליך.
הגיע משלוח חדש של בובות מין, להביא משהו?" ניסה צביק לעניין
את ג'וני. "לא, זה בסדר", הרגיעו ג'וני. שניהם סגרו את השפופרת
בתאום מופלא, רק שג'וני עשה זאת כי הבין שהעניין נסגר, ואילו
צביק עשה זאת משום שאקדח שכוון אליו הורה לו לעשות כך.

המשך בוא יבוא