בהאבסה עצמית עד בלי קץ.
נגרר מעלה לעלה,
ממלא את יעודו? חי את חייו?
בבדידות עצמית עד אין קץ
משלים עם מוגבלותו, בשמש הקופחת.

אני נעצר ונרעד, השינוי קרוב.
מתכנס בעצמי ומתנתק מהכאב.
נסחף להזייה, לחלום בהקיץ/בשינה.
זוכר את העבר - הצלקת תגליד?
מרגיש את העתיד - כאור של שמש דרך הדופן.

עכשיו מתנתק, פורץ את המחסום.
בועט בעור הישן - בי
פורס את כנפי, צבעוניות
מביט בגופי, יפה

וכשהשמש מיבשת את שאריות השלייה
ומתכונן לדאייה הראשונה
                   אני חושב
ההייתי שם תמיד?
או שעכשיו אני מישהו אחר.