קראו לה תקווה. קראו לה תקווה, ולאף אחד לא היה אכפת. לאבא שלה
לא היה אכפת כשהוא לא היה שם כשהיא נולדה, וגם לא אחר כך,
כשהיא הרגישה שוב ושוב את מכת זרועו עליה. לאמה שלא לא היה
אכפת כשהיא קיללה אותה, משכה לה בשיער והזניחה אותה. כולם קראו
לה "תיקי", כמו יריקה בפנים זרקו את השם הזה עליה, "תיקי".
מפחדים להגיד "תקווה", הבני זונות. הם מפחדים. החברות שלה פחדו
לקרוא לה "תקווה" והלכו ממנה, אחת אחת, אט אט. החבר שלה פחד
מהשם כמו מאש. הו, כן, הוא פחד מאש. קודם כל הוא דפק אותה
והשוויץ בפני החבר'ה שיצא לו להיות עם הכי כוסית בשכבה. עם
התקווה. "עם מי?", הם שאלו, פניהם מסגירים את הפחד שבהם. חברה,
שהאומץ צץ בו לרגע כבר מזמן חזר לפחדנות הרגילה. "סתם, כלום".
יום אחרי הוא בא אליה ואמר לה שהכל נגמר. שאין עוד תקווה. היא
זעקה, התחננה, אפילו קצת בכתה. התקווה הייתה חזקה, כמעט אף פעם
לא בכתה. היא בכתה כשהבינה שאבא לא יחזור. היא בכתה כשהבינה
שלכולם יש דובי ולה אין. היא בכתה כשהבינה שמשהו חי בתוכה. היא
בכתה כשהרגה אותו עם המסרגה של אמא. היא בכתה כשהבינה שהיא
רוצחת. היא בכתה כשהיא נעלמה. זוהי התקווה- קודם נפגעת, אחר כך
רוצחת ולבסוף נעלמת אט-אט, אל השמיים האינסופיים. לתקווה כבר
אין יותר תקווה. אין יותר תקווה.