קצת אחרי חצות.
אני וגל יושבים על המיטה ושותקים.
גל גדול ממני בשלוש שנים בערך והוא הידיד הכי טוב שיש לי, בעצם
הידיד היחיד שיש לי, יש לנו בגדים משותפים, דיסקים משותפים
ואפילו משחק אחד שהמצאנו מזמן: בוא נשחק בלהרוס לנו את החלומות
הכי מהר שאפשר.
אני כרגיל מציעה לפתוח נרגילה, חושבת שזה אולי ישנה את האווירה
העכורה, גל כאילו קורא את המחשבות שלי; "זה לא ישנה פה שום
אווירה. העצב בא מתוכנו".
אני יוצאת למטבח וחוזרת עם קפה וחבילת סיגריות מעוכה שנראית
כמו אוסף ג'וינטים מושלם לעת הצורך.
"תגידי"... גל פותח, "בא לך לנסוע איתי ללונדון?"
גל תמיד היה ספונטני אבל אף פעם לא הדרדר עד כדי כך.
"מאיפה זה בא לך"? אני שואלת בחצי הלם חצי חיוך.
"חשבתי שאין לנו יותר מה לעשות פה, אין מה לחפש, חוץ מזה
ששמעתי שהעצב האמיתי נמצא בלונדון".
"אני חושבת שהפעם אתה טועה, זה ידוע בכל העולם שהעצב האמיתי
נמצא פה, אצלנו" אני מנסה להיות צודקת לשם שינוי, עם גל זה אף
פעם לא מצליח.
"רואים עד כמה את יודעת על עצב". הוא מגחך וממשיך.
הוא ממש ממש נכנס לזה אני חושבת בזמן שאני מדליקה את הסיגריה
האחרונה בקופסא.
"מה שיש לנו כאן זה רק הקצה, רק פסיק מכל העצב שיש בעולם הזה.
את צריכה לדעת את זה מכל המוזיקה הזאת שאת שומעת..."
אני חושבת לרגע שהוא צודק, שם אני אוכל להתחיל מחדש, לנשום
מחדש, אולי גם לכתוב מחדש.
"אז נוסעים?" אני אומרת.
אתמול בלילה הבנתי שאתה לא אוהב אותי יותר. המטרה היחידה שלך
היא פשוט לזיין אותי ולהעיף, כמו שעשית לעוד עשרות אחרות.
אני יכולה להבין דברים כאלו לפי המילים ההמוניות שלך.
איך שמחתי שגיליתי את זה.
בגידה הייתה יכולה להיות יותר נחמדה אבל גם זה לגמרי לא רע
בתור התחלה. א-ה-ה-ה זה פשוט מעולה. פנטסטי המצב הזה.
נפרד אני אומרת? זה נורא כואב אבל הכרחי במצב שכזה, אי אפשר
לתקן, זה כבר הרוס.
