לא במסגרת שיעור תאטרון
אני קמה בבוקר ומביטה על עצמי בראי. עם שמלת מיני קצרה חסרת
כתפיות, כפות רגלים חשופות.
מרגישה ערומה, כמעט שקופה. שמה על עצמי שמלה ארוכה, מכסה את כל
מה שלא צריך לראות. ומבעד לשרוולים ארוכים מבצבצות להן רק
האצבעות, מכסה את ראשי במטפחת וקצבות שיער יוצאות רק כדי לראות
כל מה שהן מפספסות.
ומכל הניסיון שרכשתי בבאלט, עומדת אני אל מול בבואתי המשתקפת
בראי ומציגה לעצמי, תוך כדי חיוך מאולץ, תנועות ידיים גמישות
ועדינות.
חושבת לעצמי, ' הנה, לא צריך לחשוף זרועות ורגלים על מנת
לרקוד'. ותוך כדי ריקוד החיוך המאולץ נמחק אט-אט והתנועות
נעשות כבדות ועני מביטות מעלה, אל אופק חסר סוף.
חושבת לעצמי על מה או שמאמי יושב שם למעלה וקורא לעצמו אלוהים
אשר קובע את גורלי ומעשיי, אם הם טובים, רעים, מוסריים,
מצחיקים או עצובים. אשר בוחן אותי לקראת מותי, שהרי יכול להיות
עכשיו, מחר או בעשור מאוחר יותר. בוחן אותי כדי שיוכל לדעת
איזה שלט להכין לי כשאגיע למעלה. אם יהיה זה שלט קטן ומפוחם
עליו כתוב "גיהנום" או אולי שלט גדול ומפואר שעליו באותיות זהב
"גן-עדן".
יורדת חזרה מטה ושבה להביט על עצמי בראי.....
מסתכלת על אפי הקטן, אולי משמעותי ועל אוזניי החבואות במטפחת
ועל עיני אשר קטנות עכשיו וצעירות ממני בשנים.
מודה לאל שנתן לי חיים וניסיון נוסף להאמין. מודה לאל על שנתן
לי גורל יפה ובהיר כמו שכל אחד היה רוצה.
עולה למעלה להורים. מובכת, מבולבלת ומחייכת חיוך זעיר.
הם מסתכלים עלי, לא בטוחים שזו אני, מחכים שאדבר ואסביר.
לקחתי נשימה עמוקה, התנצלתי והודיתי על שתמכו בי כל חיי ואמרתי
שכעת אני עוזבת לאיזו פנימייה, ללמוד גמה וכל מה שכלול בחזרה
בתשובה.
והם, "הכופרים", מביטים בי המומים, צובטים את עצמם כדי לוודא
שהם אינם חולמים. מתבוננים בילדתם בת ה16- לבושה צנוע, אבל אני
ממשיכה, כבר נכנסתי לשיחה.
מסביר שאני עוזבת, הולכת ללמוד ו.... ומתכוונת למצוא לי
שידוך.
ללדת לא עשרה, לא עשרים אלא שלושים ילדים. וברחוב יראו אול
הולכת עם גדוד של ילדים. ובעלי ילמד וילמד בישיבה ואני אתנדב
באיזו אגודה למען אנשים עם בעיות או נשים מוכות.
ועכשיו הם צוחקים, כמעט על הרצפה. אמא מורידה לי את כסוי הראש
ומודה שאני שחקנית לא רעה, "חבל שעזבת את שיעור תאטרון", כך
אמרה.
אני מביטה בה מופתעת אחר כך בזלזול, יורדת למטה, אורזת בגדים,
כמובן רק את הצנועים והולכת לי לכיוון החזרה בתשובה.
|