כמה קל לי לפעמים לעשות את הסוויץ' המתבקש הזה בראש. למשל,
כשאני נכנסת למיטה ופתאום כל המחשבות שאני שוכחת במשך היום
מתגנבות אליי: על ההוא ששיקרתי לו, על רגשות האשמה שיש לי
בעניין, על זה שאני יודעת שלו רק הייתה לי הזדמנות נוספת לשקר
לו הייתי עושה זאת במצח נחושה, על זה שאני לא יודעת איך ולמה.
על ההיא שפעם הייתה החברה הכי טובה שלי וכל מה שנותר זאת שיחת
טלפון עלובה שאחת מאיתנו טורחת לבצע פעם בשבוע רק בשביל להתרפק
יחד על נוסטלגיה של פעם. על זאתי שידעה ששיקרתי כל כך הרבה זמן
וחשפה את זה רק עכשיו - בדיוק כשכל כך קשה לי. על אבא שגוסס
ומוציא את הנשמה שלו בשביל לשלם את השיחות השטותיות שלי עם
החברה הכי טובה של פעם, על זה שלא אכפת לי שזה מה שהוא עושה.
על זה שגם כשאכפת לי אני שוכחת מזה אחרי כמה דקות. על זה שלא
אכפת לי משום דבר שלא כולל אותי בתוכו, על כמה שאני מגעילה,
כמה שאני לא ראוייה לחיים. כמה שאני מאוהבת את עצמי ובחיים לא
אנסה להרוג אותי שוב. על זה שאני כל הזמן לומדת מחדש ש"לשקר
אין רגליים" ולא מפיקה לקחים. על זה שאני ממשיכה לשקר ולהמציא
סיפורים לכל מי שרק רוצה לשמוע וגם מי שלא, על הידיעה שלא
אפסיק. על זה שכולם דורשים ממני כל כך הרבה עד שלא נשאר לי זמן
לדרוש מעצמי. על הבכי העלוב והצבוע של אמא בלילות.
ואז מגיע הסוויץ' הזה, מן נקודת רתיחה, שלב שבו אני מגיעה
להכרה ומחליטה שלא בא לי לחשוב על זה יותר. שלא בא לי לחשוב על
שום דבר. אז אני מפשילה שרוול ושורטת בציפורניי הארוכות את
הזרוע, וזהו, ואז כל המחשבות הנ"ל נעלמות כלא היו. ואז אני
פשוט חושבת על הסוויץ' הזה שאני עושה כל לילה, ואיך מחר שוב
אסתיר את הזרוע עמוק בתוך הסוודר ורק הוא ידע שהשריטות עדיין
שם ולא יגיד כלום. הוא אף פעם לא אומר.