את גל אני מכיר כבר מילדות עברנו הכל ביחד גן, יסודי, תיכון,
צבא ואנחנו גרים באותו ישוב.
גל הוא בחור נהדר רק יש לו בעיה אחת אובססיבית בעניין הזמנים.
אצלו הכל מתוזמן וחייב להיות מדויק מן אובססיה כזאת.
בטירונות הוא היה החניך תורן האולטימטיבי. תמיד העלה את חמת כל
החיילים. היינו מתחננים אליו שיזייף עם השעון והוא בשלו. היינו
מבקשים עוד שנייה, עוד כמה רגעים, ככה נדבק בו הכינוי "רגע".
אני לעומת זאת ההפך הגמור, אמרו לי תמיד שמושג הזמן אצלי לא
נתפס ותמיד איחרתי לפגישות.
אבל זהו, שלאחרונה עברתי מהפך הכל התחיל עם מכשיר המיקרו.
באופן מפתיע שמתי לב שפעימות המיקרו בחימום הם מדד מצוין
לעמידה בלוחות זמנים ותזמון.
נוכחתי לדעת כשאני מחמם את השוקו אני מצליח לנעול נעליים,
להכין פרות וירקות לעבודה ועוד
להספיק לעמוד מול המיקרו לשניות האחרונות עד לצלצול המיוחל.
ככה התחלתי לתזמן כל דבר, לפני שהייתי מתחיל פעולה מסוימת,
הייתי מחמם משהו ומתזמן.
באופן מהנה ידעתי כל פעולה כמה זמן היא אורכת. עניין התזמון
הפך אצלי אובססיבי עד כדי כך שלא הייתי יכול בלי זה.
פתאום הכל התחיל להתבהר אצלי. הפסקתי לאחר לפגישות והכי חשוב
להגיע בזמן לנקודת המפגש של הטרמפ היומי עם גל.
באחד הבקרים המיקרו לא עבד והכל פתאום השתבש, הרגשתי שאני
מתחיל לאבד את תחושת הזמן. ברגע של שפיות הרמתי טלפון לגל
ואמרתי שלא ימתין לי כי אני מאחר.
אחרי עיכובים ואיבוד שליטה יצאתי מהבית לכיוון היציאה מהישוב
לתפוס טרמפ. לאחר המתנה ארוכה הצלחתי למקם את עצמי באחד
המושבים של רכב מזדמן, נרגעתי מעט אם כי עדיין הבלבול הציף
אותי.
לאחר נסיעה של כעשר דקות נכנסו לפקק ארוך שהעלה לי את תחושת
איבוד השליטה והחום באוזניים.
סיננתי קללה בין שיני וככה זחלנו כרבע שעה.
אורות כחולים ואדומים מהבהבים האירו את המתרחש.
בצד הכביש זיהיתי את מכונית הסיטרואן הירוקה של גל היא הייתה
מעוכה לגמרי. זיהיתי אותה בעיקר מהסטיקר המגוחך שעליו כתוב
"מוטב לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע".