אלוהים, השעמום הזה עוד יהרוג אותי. אם תוך כמה דקות לא יהיה
לי משהו טוב יותר לעשות מאשר לחטט באף, אני עוד עלול לתלות את
עצמי, וזה משהו שאני לא רוצה לעשות - החיים יפים מדי, אמנם
לא כרגע, אבל ברמת העקרון.
 
מאז שהשתחררתי מצה"ל, שזה היה בערך לפני חצי שנה, מצאתי עבודה
בתור פקיד בחברה להשכרת רכב, שכרתי דירה ופוטרתי.
לטענת הבוס אני לא נראה מספיק מכובד."אבל אתה עושה עבודה טובה
מאוד." הוא ניחם אותי. בטח עושה עבודה טובה, נראה אותו! במשך
שלוש שנים מתפקד בתור פקיד של איזו מפקדת פמיניסטית
קיצונית, שכל היום הריצה אותי בהכנת קפה והגשת עוגיות, ממש
מלצר צבאי, וכל זה, בגלל שאמרתי לה שהיא קצת קיצונית בדעות
שלה, אז היא הראתה לי מה זה קיצונית.
כשהיו לי הפסקות מהמלצרות (למזלי היא שמרה על גזרה), אז הייתי
מתפקד גם בתור פקיד.

לרגע חשבתי שאני מדמיין מרוב שהנקישות חלשות, אבל לא, באמת
נוקשים בדלת. "רגע." אני צועק  לעבר הדלת, כשאני כמעט רץ
לכיוונה ופותח את הדלת.
"אלוהים אדירים, את בסדר?" אלו היו המילים הראשונות שיצאו מפי
לאחר שפתחתי את הדלת. "מה אני אמור לעשות?" אני שואל את עצמי
תוך כדי שאני אוחז בה ומניח אותה על הספה בסלון.
הרגל שלה הייתה חבולה. ניגשתי אל אחד הארונות והבאתי וודקה
וחיטאתי לה את האזור. מרוב כאב זלגו דמעות מעיניה, אך היא לא
השמיעה שום קול בכי. אחרי כן חבשתי לה את הרגל.
הידע שלי בחבישות מסתכם בכך, שבשנה שעברה שמתי לעצמי פלסטר על
האצבע, לאחר נסיון כושל לחתוך סלט, אך בכל זאת - נדמה לי
שעשיתי עבודה לא רעה בכלל.
אחרי כן הלכתי אל המטבח והגשתי לה אוכל ושתיה.
לאחר שהיא סיימה לאכול, הדלקתי את הטלויזיה וצפינו באיזה
מערבון ששודר בערוץ הסרטים, או יותר נכון אני צפיתי, היא רק
בהתה בטלויזיה ושקעה בעולם משלה. מדי פעם קול היריות שבקע
מהטלויזיה העיר אותה לחיים, אך היא מייד חזרה לעולם שלה.
בשלב מסויים שמתי לב שהיא נרדמה. הבטתי בה, היא הייתה כל כך
יפה. ליטפתי את ראשה. היא התעוררה בבהלה.
"מצטער, תחזרי לישון." לחשתי לה, וכך היא עשתה.

אין לי מושג מה עבר עליה או מהיכן היא הגיעה, אבל פשוט שמחתי
שהיא כאן.

בבוקר היא הרגישה טוב יותר. הלכנו יחד למכולת. היא אמנם קצת
צלעה, אבל השתדלתי להשאר בקצב שלה.
חלפנו על פני כלב גדול ששוטט ברחוב. שנינו הבטנו בו והוא הביט
בה חזרה, ואז, בלי שום התראה מוקדמת, היא הפסיקה את הליכתה
כשהיא חיוורת כסיד, והלכה מספר צעדים אחורה.
"מה קרה?" שאלתי אותה, ועוד לפני שהיא הספיקה למצמץ, ראיתי את
התשובה - איש שמן, בעל שפם וקרחת, בא לקראתנו.
"סיגי, סיגי..." הוא צעק לעברנו. סיגי רצה קלות ונכנסה לאחד
הבניינים.
רצתי בעקבותיה. הצליעה שלה נעלמה כמו בקסם, ועכשיו אני זה
שניסיתי להצמד לקצב שלה ולא ההפך.
היא יצאה מהכניסה האחורית של הבניין וכך גם אני. חצינו את
המדשאה ויצאנו מהשער. המשכנו שנינו לרוץ. הבטתי אחורה, ראיתי
את האיש השמן יוצא מהבניין. החזרתי את מבטי קדימה, איבדתי
אותה.
האיש השמן עקב אחרי, ספק הולך, ספק רץ.
נכנסתי לשביל צדדי ומשם יצאתי לרחוב שלי. איבדתי גם אותו.
עצרתי בצד כשאני מתנשף ומתנשם לרווחה.
 
נכנסתי אל הבניין והתחלתי לעלות במדרגות, המעלית המחורבנת שוב
מקולקלת.
כשהגעתי לקומה שלי, ראיתי אותה יושבת בפתח דירתי, מכונסת בתוך
עצמה. "סיגי." קראתי לה. היא הביטה בי ונעמדה.
נכנסנו אל הדירה והתיישבנו על הספה. "את בסדר?"שאלתי אותה
וליטפתי את ראשה. והיא רק הניחה את ראשה על ברכיי ונרדמה.

חייגתי אל אמא שלי וסיפרתי לה את כל מה שקרה. היא הביאה לי
מספר טלפון של איזו אגודה שמטפלת במקרים כאלו. טלפנתי אל
האגודה והם נתנו לי את הכתובת ואמרו לי להגיע בערב.
בשעה 17:45 בדיוק, השארתי את סיגי לבד בדירה, נכנסתי למונית
שהזמנתי מראש ונסעתי אל האגודה.
נכנסתי אל הבניין, הייתה שם פקידה שקידמה את פני, ואחרי חצי
שעה שחיכיתי בתור נכנסתי למשרד קטן וצנוע שבו ישבה גברת כבת
שלושים, בעלת שיער קצוץ וחיוך רחב.
סיפרתי לה את כל מה שקרה מאז שסיגי נקשה על דלת דירתי. תארתי
לה את האיש השמן שרדף אחרנו. היא הקלידה משהו במחשב, לחשה משהו
לעצמה ופנתה אלי.
"כן, השכנים שם דווחו לנו מספר פעמים, אך לא היה ביכולתנו
לעשות שום דבר בנדון. אבל הפעם, אני מבטיחה לך שיפתח נגדו כתב
אישום."
"ומה בנוגע אליה?" שאלתי את הגברת החייכנית.
"אנחנו נמצא לה משפחה חדשה." היא אמרה בבטחון.
"בינתיים, היא תוכל ללון אצלי?" שאלתי.
"כן, כן, בוודאי, רק תתן לי את הטלפון שלך ואנחנו נהיה אתך
בקשר." וכך היא סכמה את הפגישה.
בדרך חזרה הביתה, כעסתי על עצמי, על איך שהתייחסתי אל סיגי כאל
חפץ, כאשר אני והגברת קבענו את המשך גורלה, ולה אין שום מילה
בעניין.

כעבור שבוע הגברת מהאגודה התקשרה אלי והודיעה לי שמצאו לסיגי
משפחה. כבר בצהרים נפגשנו איתם, אלו היו זוג זקנים חביבים.
עשינו הכרות קלה, שוחחנו קצת וכעבור חצי שעה, הגיע הזמן להפרד.
לא תארתי לעצמי שזה יהיה תהליך כה קצר.
הבטתי בסיגי והיא הביטה בי. התיישבתי לידה וחיבקתי אותה, והיא
פשוט ליקקה אותי והלכה אל משפחתה החדשה כשהיא מקשקשת בזנבה.

רגע לפני שהיא נכנסה אל האוטו של זוג הזקנים, היא הביטה בי
ונבחה, ואני פשוט חייכתי ושמחתי שהיא סוף סוף מאושרת.