ליטפתי את ידה הקרה, שהייתה מונחת, לבנה, על בטנה מכוסת
השמיכה.  "ליל... אני אוהבת אותך", לחשתי, דומעת. ידעתי שהיא
לא יכולה לשמוע אותי ושבעצם, אין לי הזדמנות להגיד לה מה אני
חושבת ומרגישה.  בלילה שפגשתי אותה, היא עמדה בגשם, בחולצה
כחולה ומכנסי ג'ינס שחורים משופשפים. תיק קטן מונח על גבה והיא
רועדת מקור. אני זוכרת שיצאתי החוצה, אחרי שהסתכלתי בה כמה
דקות מעבר לחלון, וכשהתקרבתי, יכולתי לראות שהטיפות שעל פניה,
היו דמעות ולא רק טיפות גשם. "כמה קלאסי", אמרתי לעצמי בשקט,
"בחורה יפהפיה עומדת בגשם ובוכה, ואני צריכה להציל אותה...
עלק". התקרבתי אליה עוד קצת "אממממ...היי. את אההה... צריכה
עזרה?", גמגמתי בטירוף, "יש לך טלפון בבית?", היא שאלה בשקט,
"תכנסי".  היא נכנסה לבית שלי והרטיבה את השטיחים ואת הרצפה,
אבל זה בכלל לא עניין אותי. לקחתי מגבת מחדר האמבטיה ונתתי לה
אותה.  היא ישנה אצלי, וניהלנו שיחה ארוכה ועמוקה אל תוך
הלילה. ומאז, לאן שלא הלכתי, היא תמיד הייתה בליבי ומחשבותיי.
אבל מאז חלפו שש שנים. שש שנים שבהם התחבאתי מאחורי מערכות
יחסים חסרות משמעות, מנסה לבלוע את האמת המרה, שנתקעה בגרוני
היבש וגרמה לי לבחילה נוראה בכל פעם שחשבתי עליה-לעולם לא נהיה
יחד.  בשנה האחרונה, כמעט שלא ראיתי אותה. היא מצאה לה מישהי
והיחס שלה כלפיי השתנה. לפעמים חשבתי, שהיא בכלל לא זוכרת שאני
היא זו שהכניסה אותה לביתה כשההורים שלה זרקו אותה מהבית,
למרות שידעתי שזה לא ככה בכלל.  ועכשיו, היא שוכבת פה, קפואה,
עורה ספק לבן ספק כחלחל. אני כועסת עלייה ואין ירח הלילה. אולי
גם הוא כועס ומר.