"אמרתי לך. אני רוצה לעוף". היא בהתה בי כאילו שאני מטורפת.
אני יודעת, לא כל בנאדם עונה "אני רוצה לעוף" בתגובה לשאלה "מה
אתה רוצה לעשות בחיים שלך?", אבל אני מאז ומתמיד רציתי לעשות
את זה - תמיד התבוננתי בקנאה בציפורים, שנאתי אותן.  קינאתי כל
כך עד שרציתי להרוג את כולן, חשבתי שהן גורמות לי לא לעוף - הן
לא משאירות מספיק מקום בשמיים, ואלוהים מפחד שאני אעלה, אז הוא
לא נותן לי. חשבתי שאם אני אהרוג אותן ואשאיר את השמים ריקים
בשבילי אני אעוף, בלי גבולות. היא המשיכה לבהות בי, דואגת
ומבוהלת. "את אומרת את זה יותר מדי! אני מבינה, כולם חושבים
שלעוף זה מגניב.. אבל את מגזימה עם זה. את לא עוזבת את הנושא.
הכל אצלך קשור ללעוף, לעוף ולעוף. יש יותר מדי שמים בחיים שלך
- אני חושבת שהגיע הזמן להחזיר אותך לקרקע. את דורכת עליה,
וחושבת שאת בעצם על השמים, במהופך". לא רציתי לענות לה, לא היה
לי כוח לויכוח, אבל לא יכולתי. ידעתי שהוא חסר טעם, אבל הייתי
חייבת להסביר לה... "אף אחד לא יבין אותי, אני רוצה את השמים,
אליהם אני שייכת. לא כציפור, אחרת לא הייתי שונאת את הציפורים
כל כך. אני שייכת לשמים כנשמה. אני לא רוצה לעלות לשמים כשאני
אמות, אני רוצה להיות בהם כשאני עוד בחיים. כשאני אמות, אני
רוצה להיות למטה. תנו לי לחיות חופשיה, כשאני אמות תכלאו אותי
בין סלעים וחולות. לא עכשיו. זה לא מספיק".

"תעזוב אותי, תעזוב!" צעקתי עליו. "כשכל זה ייגמר תחזיק, תקרע,
תשחק. תעזוב אותי עכשיו! תן לי להישאר כאן!" אבל הוא סירב
לעזוב. "אתה לא מבין, אתה פשוט לא מבין! אף אחד לא מבין. אני
שייכת לפה, איתך. אני רוצה להיות איתך, לחוג סביבך.. להבין
אותך, להבין את כל הדברים שאף אחד לא מבין. תן לי להישאר!" אבל
הוא לא הסכים. ושוב הוא משך בחוט השחור, מבין אלפי החוטים שהיו
מאחוריו. החוט שלי היה השחור מכולם. שחור יותר מהשחורים ביותר.
הוא היה שחור. "קומי, קומי כבר!". זאת הייתה אמא שלי, שהעירה
אותי. "שוב חלמת על זה? שוב פעם?" בהיתי ברצפה. זו לא הפעם
הראשונה שאני חולמת על זה - מפגש עם אלוהים, כשאני נשמה מרחפת
בשמים, רוצה להשאר, והוא לא מסכים. הוא אוהב כשרע לי. יודע
שכשהוא מוריד אותי מהם אני נשברת.

התעוררתי בעוד יום שבת משעמם. אני שונאת את יום שבת, הוא מתסכל
- כל שניה שחולפת מקרבת אותי אל יום הלימודים שלמחרת, אל הבית
ספר שלי, שמנתק אותי מהשמים וכולא אותי בחדר סגור. זה משגע
אותי. חוץ מזה, בדרך כלל היום הזה משמש ללימודים - שעורי בית,
מבחנים, ובמעט זמן שנשאר אני תמיד משתעממת. הטלפון צלצל. זאת
הייתה שני. "מה קורה, עדיין עפה?" "הלוואי ויכולתי", עניתי
בקול חלוש - אבל עצבני. שני נאנחה. "שאלתי בצחוק, למה את לוקחת
את זה רציני כל כך ומתעצבנת ישר? את מתחילה לעצבן אותי עם כל
הקטע הזה. רוצה לעוף? תעופי. רק תפסיקי לזיין ת4שכל עם זה,
נמאס! את לא קולטת ש-" לא נתתי לה לסיים את המשפט וניתקתי. אין
לי כוח להטפות שממילא לא יעבדו עליי. גם לי נמאס. נמאס לי שמה
שאני מרגישה הופך לבדיחה. כבר חצי מאלה שקוראים לעצמם 4חברים4
שלי יודעים על האובססיה הזאת לכנפיים משלי, ושמים ריקים - והם
הופכים את זה לבדיחה. לא אשמתי שזה מה שאני מרגישה - שני
אובססיבית לג4ינסים ואף אחד לא מציק לה, אז למה אובססיה
לכנפיים שונה? כי אין עוד כאלה? כי זה שונה? זה פשוט מחליא איך
אנשים מתנהגים לדברים שונים מהם. עוד יותר מחליא שאלה האנשים
שאני נמצאת איתם כל יום. כלומר, פיזית, אני איתם - אבל הנשמה
שלי נמצאת בשמים. מנסה לשכנע את אלוהים, שוב ושוב. גם שאני ערה
זה לא עוזב אותי. אלוהים אוהב להכאיב לי.. וגם הם.

הישיבה בכיתה מדכאת אותי. רק עצם המחשבה שמעל התקרה האטומה
הזאת נמצאים שמים, השמים שלי, ושאני לא חלק מהם, גורמת לי
לבכות. אז בכיתי. זו לא פעם ראשונה שאני בוכה ככה בכיתה, ואף
אחד לא יודע למה. המורה מסתכלת עליי ומגלגלת עיניים - זה כבר
חלק מהשגרה שלה, ושל כולם, ולאף אחד אין ממש כוח להתעמק בזה
ולבוא לנחם אותי. זה בסדר, אני ממילא לא רוצה חבורת אידיוטים
על הראש. תנו לי לבכות, אני ארגע לבד. ושוב הרגשתי את זה -
העיניים שנחו על העורף שלי. הסתובבתי, וכמו תמיד, התחושות שלי
לא אכזבו - העיניים שלה היו נעוצות בי, ונשארו נעוצות גם
כשהבחנתי בכך. לא היתה בה טיפת בושה, ביולי. היא אף פעם לא
הייתה מדברת עם אף אחד, כאילו מנותקת מהסביבה. ותמיד היא בהתה
בי.. במסדרון, ברחוב, בכיתה. תמיד. ואני שבדרך כלל לא מעיזה
להסתכל על אנשים הסתכלתי עליה תמיד. היה משהו במבט שלה שגרם לי
להשאיר את עיניי מונחות שם, איתו. אבל אז היא החזירה את מבטה
אל היומן שלה והמשיכה לכתוב בו דברים. היא תמיד רושמת בו,
מעניין מה.. אז הפניתי גם אני את מבטי, עם אלפי שאלות על יולי
מתרוצצות אצלי בראש - ולאף אחת מהן לא נמצאת תשובה.

הזמן רץ, ואני עדיין לא עפתי. כל יום שעבר הרגשתי קרובה יותר
למוות - החיים אכזבו אותי, נגיד ככה. חוץ מלעוף לא היה לי שום
דבר אחר לעשות בחיים - את האנשים שנאתי, את כולם, אפילו את
עצמי שנאתי לפעמים. אז הלכתי להכין לי כנפיים. כן, כנפיים..
הדבר הזה שיש לעופות. לא היה לי מושג איך, אבל תמיד עלו לי
מחשבות מוזרות כשנבלעתי בשמים - והכנת כנפיים זה בהחלט מחשבה
ורעיון מאוד מוזרים. הלכתי לי, מחפשת נקודת תצפית טובה לשמים,
ואז הבחנתי בה: יולי, עומדת ליד האגם, בוהה בו. אני גרתי במושב
וקצת מחוצה לו, איפה שנהגתי להסתובב, היה אגם. אף פעם לא
הקדשתי לו מחשבה נוספת, אבל יולי פשוט דרשה את המחשבה הזאת.
התקרבתי אליה, היא הסתובבה, עמדה ללכת, ועצרה כשראתה אותי.
עצרתי גם אני, קפאתי, ושוב הסתכלנו אחת לשניה בעיניים לכמה
שניות, בהן הרגשתי שאני מתפוררת. הרגשתי כאילו חלק בגוף שלי
הופך לפירור קטן ובלתי נראה לעין ולאט לאט הפירורים נופלים,
מערימים עוד שכבת חול אנושית על הקרקע שעליה עמדנו, שהייתה
מכוסה גם היא בשכבות פירורים של אנשים קפואים. "מה את עושה
פה?" היא שאלה. זו פעם ראשונה ששמעתי אותה אומרת יותר ממילה
אחת, וגם המילה האחת הזאת הייתה רוב הזמן לחישה קטנה. בלעתי את
רוקי, מחפשת מה להגיד, אבל בגלל שאחרי כמה שניות לא מצאתי שום
רעיון טוב החלטתי לספר לה. "אני מחפשת מקום טוב להסתכל על
השמים ממנו." היא לא צחקה, אפילו לא קצת. היא המשיכה לחדור את
העיניים שלי עם המבט שלה, מפוררת אותי יותר ויותר בכל שניה
שעוברת. "למה?" היא שאלה שוב, ולא הסירה את מבטה ממני לרגע.
בהיתי באדמה, מדמיינת את הפירורים שלי נערמים זה על זה. "אני
רוצה להכין כנפיים", עניתי לה. התפללתי שהיא לא תשאל למה,
הרגשתי מטומטמת גם ככה. "אני יכולה לעזור לך."

הייתי מופתעת מהתשובה ובהיתי בה לכמה שניות. "אמ.. תודה." היא
הסתובבה והלכה לאורך האגם, ואני הולכת אחריה, מבולבלת
ומתפוררת. היא התיישבה על אבן, בוהה במימי האגם בתשוקה, כאילו
מתפללת שיד מסתורית תצא מהם ותמשוך אותה אליהם - ולעולם לא תתן
לה לחזור. שתקנו. היא מביטה במים, ואילו אני - בשמים. "אז מה
הסיפור שלך?" היא שאלה בפתאומיות. חשבתי קצת, רציתי למצוא
תשובה שתגרום לה לא לראות אותי כמטורפת, אבל ויתרתי כשהבנתי,
שוב, שעדיף לענות כבר. "תמיד רציתי לעוף," אמרתי בקול חרישי.
היא שוב בהתה בי. הרגשתי מעט נבוכה, אבל הסתכלתי לה גם לתוך
העיניים, ממשיכה לדבר. "תמיד. אני רוצה את השמים, זה כאילו שהם
מבקשים אותי אליהם. את רואה את הציפורים שם? הן לא צריכות
להיות שם, אני בספק אם הן בכלל רוצות להיות שם, אולי הן שם רק
כי הן צריכות, הטבע, את יודעת.." היא חייכה - פעם ראשונה
שראיתי את יולי מחייכת, ובכלל, עושה הבעה אחרת מלבהות. "אני
יודעת שזה נשמע מטורף, אני יודעת שאני נשמעת ממש מטומטמת. אני
מודעת לעובדה שכולם צוחקים עליי, אולי אפילו מרחמים. אבל זה לא
אכפת לי. לא כל עוד אני יודעת שיש לי שמים לראות". היא לקחה את
ידי בידה, ממשיכה לבהות. חום התפשט לי בגוף, רעדתי, אבל לא
הסרתי ממנה את מבטי. "גם אני מרגישה ככה", היא אמרה. "באמת?"
שאלתי, "עם השמיים, כנפיים והכל?" "לא," היא השיבה, "אני
מרגישה ככה לגבי המים. אני רוצה לטבוע בהם ולהשאר שם, לנצח.
אני לא מרגישה שייכת לכאן.. אני שייכת לעולם המימי." נאנחתי.
"שתינו נדפקנו.. אני לא מבינה מה אני עושה פה. הייתי מעדיפה
להיות ציפור, למרות שאני לא כל כך מחבבת ציפורים. העיקר שאני
אהיה בשמים." "בואי", היא אמרה ועזרה לי לקום. "אני אקח אותך
לשם."

במשך שעות הלכנו, יוצאות מגבולות המושב ומטפסות על ההרים. לא
ידעתי לאן היא לוקחת אותי, לא שאלתי. לא דיברנו כל הדרך, רק
אחזנו זו בידה של זו, מחליפות מבטים לפעמים, וכל חצי שעה
שעוברת,  אוחזות חזק יותר. "הגענו", היא אמרה, ומצאתי את עצמי
גבוה על ההרים, כל העמק תחתינו, ירוק מתמיד, באמצעו עיגול כחול
וגדול - האגם. התחיל לרדת גשם והיה לי קר. "למה הבאת אותי
לכאן?" שאלתי בפתאומיות, מקווה שלא נשמעתי פוגעת מדי. אבל היא
לא נפגעה. "אמרתי שאני אעזור לך לבנות כנפיים. לא עזרתי לבנות,
אבל הבאתי אותם אליהם." הסתכלתי עליה, מנסה להבין.. הסתכלתי
שוב מטה, אל העמק. תחתינו העולם של יולי, ומעלינו - העולם שלי.
היא המשיכה להסתכל עליי, חודרת את רגשותיי ומחשבותיי דרך
עיניי. קפאתי במקומי, והסתכלתי גם בעיניה. הן היו כחולות,
בדיוק כמו האגם, טבעתי בהן. היא הצמידה את שפתיה לשלי ונשקה
לי, ונשמתי נעתקה, אבל לא הדפתי אותה ממני. הרגשתי פרץ של
רגשות משתולל בתוכי, חום התפשט לי בגוף וגירש את הקור שעד לפני
כמה שניות היה טבוע בעורי. לא רציתי שהיא תפסיק. נישקתי אותה
גם, טובעת בעולם המימי שלה. היינו אני, יולי, האגם והשמים. היא
סיפקה את הכנפיים, ואני - את הנשמה.