חדר שחור עם עמודי שיש נפולים,במרכז החדר כסא מאבן,אדם זקן
וכפוף מדדה לעבר הכסא ומתיישב עליו.

זאוס:
איפה אשפת ברקי, היכן אפולו שינעים את זמני בנגינתו, היכן גביע
היין שלי, אותו נקטר שנהגתי לשתות לרוויה, היכן כל זה?
הכול נעלם, כל האלים מתו ורק אני אדון ואבי האלים נותרתי לבדי
לשאת את עונשי והלוואי שידעתי מהו?
איפה אתנה כחולת העין שתתן עצה טובה או הרה אשתי שתנחם אותי,
אפילו לג'ינג'י היה את אבישג שתחמם אותו בלילות ואני שרק למשמע
שמי פחדו ורעדו בני תמותה, צריך לגרור את גופי הזקן אל כסא של
אבן. אני שהקדמתי את דון ז'ואן באלפי שנים, שפתיתי יותר נשים
מאיזשהו אל בעבר, צריך לסבול מרומטיזם.
(דמעה זולגת מעינו של זאוס)
מי האמין שככה אסים את תפקידי,נשכח מבני האדם.
אני חושב שזה בגלל אותו אל מסתורי, אותו אל שאין לו גוף ודמות
הגוף, הייתי צריך להיאבק בו ברגע שהוא הופיע עם עמו מהמדבר,
אבל את מי זה עניין אז?
בסדר, הוא עשה כמה דברים נפלאים כמו להוציא את עמו ממצרים, קרע
להם את הים והושיבם באיזו ארץ נידחת, אבל היי, לנו היו את
המסיבות, הג'וינט, מוזיקה טובה וזה עוד לפני שבוב דילן הומצא,
ואפרודיטה, אוי אפרודיטה היפה, הייתם צריכים לראות אותה
משתכרת, איזה גוף משגע היה לה. הרה אשתי תמיד שמרה עלי במסיבות
שלא אתלהב יותר מדי.
היו זמנים.

אני זוכר את היום שבו אותו אל מסתורי הגיע אלינו, הוא לבש דמות
עלם צעיר בעל שיער שחור ואף קצת ארוך, נראה אל סגפן שלא נהנה
יותר מדי, יכולתי לראות דרך חריצי מצחו כאילו הוא דואג כל
הזמן.
הזמנתי אותו שיצטרף אלינו למשתה אך הוא טען שאין לו צורך
במאכלים והוא מעדיף לשבת בצד ולהקשיב. לא התווכחתי אתו, רוצה
להקשיב, בבקשה שיקשיב.
התנהגותו במסיבה דמתה לאיזשהו אנגלי מסוף המאה ה19, מלא
פרדוכסים, שנינויות וסארקיזם.
כשהרסנות שרו, הוא יצא מהמשתה,ממלמל, "קול באשה ערווה".
כשהן סיימו לשיר הוא חזר, התיישב בכיסאו והביט בנו במעין
סנוביות. כאשר דנו בעניין טרויה ויופייה של הלנה, אמר משהו
בסגנון של "שקר החן והבל היופי".
השיא מבחינתי היה כשדברנו על אמנות פלסטית, על דמות פסלי
במקדשים, הוא היה חייב לומר את ההערה שלו: "אוזנים להם ולא
ישמעו, אף להם ולא יריחון."
פה כבר פקעה סבלנותי.
ואתה, פניתי אליו בכעס, אתה, מה אתה יוצר, אתה שאפילו את השם
שלך לא ניתן להגות?
הוא הביט בי באדישות וענה בקול מוטעם, אני יוצר את הנצח, את
סוד הישרדותי, את טבע האדם.
אדם, אמרתי בקול מלא בוז, את מי זה יכול לעניין הדבר המאוס
הזה, בני תמותה הנם בני חלוף ואילו אנחנו אלים!
הוא הביט בי במבט מלא רחמים והתנצל שהוא צריך ללכת למשכנו שכן
יש לו יצירה שהוא חייב להשלים, איזה ספר שהולך להיות רב מכר
משהו כמו ספר כל הספרים ותודה על השיחה המרתקת, היא תרמה לו
רבות.
פטרתי אותו לשלום והמסיבה המשיכה.
חבל שלא הקשבתי לו אז וחבל שלא הקשבתי למי שכן הקשיב לו,
לפרומתאוס, המזכיר שלי.
פרומתאוס היה מביא לי דיווחים על התנהגות בני האדם. ברוב
המקרים, שהיו מאה אחוז מהמקרים לא הייתי מקשיב לו אלא חותם על
המסמכים בעיניים עצומות. היה יותר מעניין להקשיב לרכילויות
שהתרוצצו בין האלים, מי בגד במי באורגיה של דיונסוס אל היין או
איזה אלה תזכה בפרס תפוח הזהב ליופי, תחרות שמעולם לא פספסתי
ותמיד הייתי השופט הראשי.
אהה, כן, והייתה התחרות המפורסמת בנגינה בין אפולו ונבלו
לנמזיס האדם עם חליל הרועים שלו. איזה יצור טיפש, חשב שינצח אל
בתחרות.
זה לא משנה שנמזיס ניגן יפה יותר מאפולו, עצם יומרתו וחוצפתו
להזמין אל לתחרות גרם לעוות התוצאה ולעונש החמור של הפשטת עורו
בעודו בחיים.
למזלי לא חזיתי באפולו מבצע את עונשו, אתם מבינים, זה לא הדבר
הכי אסתטי לצפייה ואני הייתי ידוע בחוש האסתטיות שלי, בנשגבות
היופי ומה עוד שזה היה מפריע למערכת העיכול שלי.
פרומתאוס לעומת זאת היה אל רגיש מדי, אם הוא היה אל בכלל, אני
חושד שזרם בו דם ובתוככי גופו לב פעם.
הוא יותר מדי הסתובב בין בני האדם, צופה בהם, חוקר אותם כמו
איזה עכברי מעבדה, לעיתים נדירות משוחח עמם.ב זמנו לא התייחסתי
הבנוקשות, מצדי שכל אחד יעביר את זמן האיכות שלו בצורה שהוא
רוצה,ג ם לא היה אכפת מהשמועות שספרו על התאהבותו בבת אנוש.י
ותר מדי מאוחר הבנתי שבכל מזימה ונפילה מסתתרת אישה.
השמועה ספרה שפרומתאוס נכנס בלילה גשום למערה ושם בשני אבני
אבני צור הוא הדליק אש ועשה לעצמו מדורה כדי להתחמם ולראות
היכן הוא נמצא.
בקצה המערה הוא הבחין באשה חצי ערומה רועדת מקור.
אומרים שזה היה שיערה השחור הארוך או עיני השקד שלה אשר שבו את
ישותו וגרמו לו לומר לה שכל אשר תבקש לה ייתן.
היא יכלה לבקש להיות אלה או גבירה עשירה, אבל לא, היא הייתה
חיבת לבקש את סוד האש.
פרומתאוס אפילו לא ניסה להתמקח איתה ובו במקום לימד אותה, היא
לעומת זאת לימדה אותו את חסדיה.
איזה תמים הוא היה, חשב שיוכל להסתיר מאבי האלים, מהאחד אשר
ניצח את הטיטאנים הענקים, ממני, מזאוס הכול יכול.
האמת היא שהוא הצליח להסתיר זאת ממני.
את העובדה שבני אנוש למדו את סוד האש נודעה לי כשהרחתי ריח
שרוף עולה באפי והייתי בטוח של השתעשעתי באותו יום בזריקת
ברקים על האדמה.
קראתי לפרומתאוס ושאלתי אות אם הוא מריח משהו?
זה משהו שרוף, ענה לי פרומתאוס.
פרומתאוס, האם מישהו מבשל במטבח?
לא אדוני, הוא ענה, זה מגיע מהאדמה למטה.
פרומתאוס, מי למד אותם את סוד האש?
איזה תמים הוא היה, חשב שאני יודע את סודו ובעצם משתעשע אתו.
זה אני, הודה פרומתאוס.
בדיחה יפה, אמרתי לו, אבל באמת מי למד אותם את סוד האש, אתה
חושד אולי באתנה אלת החוכמה?
לא אבי זאוס, זה אני, הוא אמר, אני למדתי אותם.
שתקתי לשניה מההלם.
מה?? שאגתי עליו בקול רם עד שההד בחלל ארמוני גרם לקערת פירות
לפול על הרצפה וכל הפירות התגלגלו.
פרומתאוס לא נראה מתרגש יותר מדי אלא הביט בי בעיניים כמביט
חבר ברעהו השווה לו.
אבי האלים זאוס, אתה יודע שחקרתי את טבע האדם ובוודאי אתה זוכר
את אותו אל זר ומסתורי שבקר אותנו...
אתה מתכוון לסגפן המוזר, הוא הסית אותך, קטעתי אותו.
לא אבי, המשיך פרומתאוס, אבל הקשבתי לו וחשבתי עליך, עלי, על
שאר האלים ועל הגורל, לא יעזור לנו שום דבר, האדם המציא כבר את
הגלגל, במוקדם ובמאוחר הוא היה מגלה את סוד האש, יביית את סוסי
הפרא,י למד לעשות ברזל, יטיל את שלטונו על הים, היבשה והאוויר,
יגלה סודות נפלאים ונשגבים מסוד האש, הוא יחשוף את סוד רוחו
לחשוף כל דבר שיש, ואז מה יהיה עלינו? הוא פשוט ישכח אותנו,
אנחנו נהפך להסטוריה, למחזה קצר של 5 דקות. אבל אם נכנס לתודעת
האדם שאנחנו נתנו לו את האש ואנחנו מוכנים לחיות עמו במשותף
אזי ימתק גורלנו ולא נאבד.
חצי מהמילים שהוא אמר לי לא הבנתי, מה שהבנתי הסתכם במסקנה
שלאדם יש אש, פרומתאוס בגד בי והוא מציע לי עסקה מפוקפקת להיות
שווה לאדם.
פרומתאוס בני, פניתי אליו ברכות, הודה שטעית ונשכח מכל המהומה,
אתה המזכיר הכי טוב שיש לי,ל יתר דיוק המזכיר היחיד אבל זה לא
משנה, תודה שאתה טועה ונשמיד יחדיו את כל גזע האדם, הם כבר
יותר מדי.
סליחה? שאל אותי פרומתאוס.
הרי אתה מבין, אמרתי לו, כל מה שאמרת לי הוא בלתי הגיוני, האדם
הוא סופי, בחייו העלובים הוא לעולם לא יגשים את מה שאמרת ואילו
אנחנו אלים, אנחנו הנצחים.
אתה טועה זאוס, אמר לי פרומתאוס.
איך אתה מעז,צעקתי עליו, איך אתה מעז לפנות בשמי כאילו אני חבר
שלך, איפה היית כש...
כשמה? קטע אותי פרומתאוס.
תסתום! צעקתי עליו.
מצדי הוא אמר, תהרוג אותי עכשיו, פלח אותי באחד מחציך, הרי בכל
מקרה כולנו נעלם בחשכה.
להרוג אותך? צחקתי בקול, רעיון נחמד, אבל לא. אתן לך לחיות
ולחזות בטעותך, אתה תיכבל בשלשלאות להר נידח, השמש תקפח את
ראשך ביום ונשר יאכל את כבדך, ובלילה, בזמן שהכוכבים יוצאים
ממאורתיהם יהיה לך זמן לחשוב על טעותך ואז כבדך יחזור ויגדל,
אוהה כן, אתה תחיה ותראה את טעותך.
מחאתי את כפי ושני משרתי למשימות מיוחדות עוז ועזוז הופיעו
מולי. קחו אותו צוויתי ומלאו את פקודותיי.
בזמן שהם לקחו אותו הוא הצליח להבליח צעקה, ראה תראה שטעית,
גורלי בגורלך נקשר ועל כורחך תשחרר אותי.
לגמתי מגביעי את הנקטר ולא התייחסתי אליו, איזה פזיז וטיפש
הייתי.
הכול קרה כמו שהוא חזה, האדם יצר ארד, ברזל, כבש יבשות ואט אט
שכח אותנו. כשרומא שלטה בעולם הייתה לי עדנה רגעית אבל הם שבשו
את שמי ליופיטר, הייתם מאמינים, יופיטר,איזה שם זה יופיטר?
ומה שנשאר היום מהאלים זה רק שמות הכוכבים ואני הזקן שיושב
מולכם, היכן פרומתאוס והיכן אני?
פרומתאוס מיצג לאדם רוח של חופש, של מרידה במוסכמות, נצחיות
האומרת שהכול אפשרי ואני זאוס, יתום האלים, אגדה שמסופרת
לילדים על אודות אל עוור שלא ראה וניסה לכבול את חופש האדם.
אני יודע מה אעשה?
מה שהיתי צריך לעשות מזמן, אשחרר את פרומתאוס וכך אשחרר את
עצמי.
(זאוס קם מכיסאו בכבדות,מדדה על הרצפה,כושל בגלימתו,נופל ומת)