בחתונה של רשל ושמואל סימי השתכרה. עד המנה העיקרית היא הייתה
בסדר, שלטה בעניינים ביד רמה ודאגה שלכל האורחים יהיו מקומות
ישיבה ושהאוכל שחנה שלחה מלמעלה יגיע ללא פגע לשולחנות. לפני
כן גם דאגה, בעזרת השכנים, לסידור השולחנות ולהרכבת הבמה
לתזמורת של בבר סויסה. במה זו הייתה עשויה ארגזי פלסטיק של
תנובה שמאיר מהמכולת הסכים להשאיל, לא לפני
שהמלליה, אמא של רשל, קנתה אצלו את כל השתיה לחתונה. מעט לפני
המנה העיקרית הגיע דוד. לבוש, כהרגלו, בחליפת ספורט אלגנט
יוקרתית, חולצה לבנה מעומלנת שצווארונה הפתוח מגלה את שרשרת
הזהב הכבדה עם תליון הדיסקית, עליה כתובים ראשי התיבות של שמו
ביהלומים: ד.פ. (דוד פיאמנטה), על פרק ידו הימנית נצץ גורמט
זהב. הוא עמד בכניסה לרחבה, בין הקיר לקצה גדר היוטה הירוקה
שתחמה את שטח החתונה. סימי ראתה אותו מהקצה השני:
"חתיך הבן זונה", חשבה.
מבטם הצטלב לפתע וצל חיוך עלה על שפתיו, הוא קד קידה בלתי
מורגשת והניד קלות בראשו. היא ניגשה אליו:
"דוד, איפה היית, חיכיתי לך".
"אז מה," ענה, "אני מחכה לך כל החיים".
היא הסמיקה במבוכה:
"לך תשב על יד מוריס, גם מימי שם, תיכף אני יביא לך משהו
לאכול".
ככה זה בחתונה מרוקאית, קודם כל אוכל, לא לחינם הביאו את חנה
שתבשל.
בעוד דוד פונה לשולחן, עלתה היא במהירות במדרגות למטבח בקומה
הרביעית בביתה של המלליה. היא בקשה מחנה להכין מנה מיוחדת
לדוד, משום מה רצתה לרצות אותו. אולי בגלל הסולחה ואולי מפני
שלא רצתה להודות בפני עצמה שהתרגשה מדבריו על זה שהוא מחכה לה
כל החיים. היא ביקשה מחנה כוסית ומזגה לעצמה מלא הכוס ערק
ולגמה בבת אחת. ידעה שהיא משתכרת מהר אבל לא הייתה יכולה לעמוד
מול האמת: היא אהבה את דוד והשנים שחלפו לא הקהו את רגשותיה.
בינתיים הכינה חנה מגש גדול עם קציצות ברוטב ועלי כרשוף
מבושלים עם ראשי סלרי, סלט עגבניות חריף עם שום ושמן זית,
מטבוחה נהדרת, עלי כרפס מבושלים ברוטב חריף ומעט זיתים דפוקים
שהכינה במו ידיה.
"מוכן", אמרה, מביטה בסימי בתוכחה למראה הכוסית השניה שזו לגמה
באחת.
"רק זאת וזהו", אמרה סימי.
היטב ידעה שחנה יודעת בדיוק במה מדובר. בכלל, חנה ידעה הכל,
עיניה ראו אך שפתיה היו חתומות, לכן אהבו אותה כולם, מעולם לא
סיפרה מה היא יודעת. אמרו עליה שאם הייתה כותבת ספר הרבה בעלים
היו יושבים על רצח. סימי לקחה את המגש וירדה.
בדרכו לשולחן עצר דוד ליד התזמורת והקשיב בהנאה לבבר סויסה
שסילסל בקול טנור נהדר שירי הלל ליופיה של הכלה ולהיות החתן
גבר שבגברים, וכשנגן הקנון ניגן סולו וירטואוזי, הוציא דוד
מכיס מעילו חבילת שטרות. הוא קילף כמה שטרות אדומים מהחבילה,
הניף ידו כשהשטרות פרוסים כמניפה ורק לאחר שוידא שכולם ראו את
הסכום, זרק אותם על הבמה. הקהל הריע לו במחיאות כפיים וטפיחות
על השכם ונגן הקנון הודה לו בניד ראש וחיוך.
מנהג הוא אצל יהודי מרוקו לזרוק כסף לבמה. הסיבה העיקרית היא
שזו פרנסתם של הנגנים, מבעל השמחה הם מקבלים סכום פעוט ועיקר
הכנסתם באה מהקהל. ככל שהם טובים יותר, הכנסתם גדלה. בדרך כלל
מתחרים המוזמנים ביניהם מי זורק יותר כסף ומי שזורק יותר זוכה
לטפיחות על השכם ולכבוד רב והוא מבסוט כל הערב ושנים יספר איך
היה בחתונה.
דוד, לאחר שזכה למנת תשומת הלב לה היה זקוק, פנה לשולחן, שם
כבר המתינה מימי, אשתו, עם כוסית ערק וחיוך גדול. הוא התיישב
ליד אשתו. לימינו היה כיסא ריק ובכיסא הבא ישב מוריס, בעלה של
סימי. גם רחל ואסתר ובעלה ישבו סביב השולחן. בעוד הם מחליפים
מילות ברכה הגיעה סימי ומגש גדול בידיה, היא הניחה את המגש
לפני דוד והתיישבה בכיסא הפנוי בינו לבין מוריס בעלה. ניכר היה
בה שאינה יציבה כל כך, אבל הייתה פיכחת ושלטה בעניינים. ממקומה
נתנה הוראות למלצרים להגיש את המנה העיקרית. תוך כדי אכילה
ושיחה היה דוד משקה אותה ערק עד שהייתה שתויה ולא ידעה מימינה
ושמאלה והייתה מתפרצת לפתע בצחוק מתגלגל ונשענת במלוא כובד
משקלה על דוד, שהיה צוחק גם הוא ומגפף אותה כאילו בצחוק. כולם
ידעו מה קורה אבל שתקו, גם מוריס לא אמר מילה עד שרחל בעטה בו
מתחת לשולחן ורמזה לו בכעס שיקח את אשתו הביתה. מוריס אחז
בזרועה של סימי ולחש באזנה:
"סימי, את עושה לי בושות, בואי נלך הבייתה".
סימי דחפה אותו מעליה בכבדות ואמרה בקול רם:
"למה הביתה, מה יש לך, אני נהנית פה, אסור לי להנות?"
ודוד הוסיף:
"יאללה, תן לה לעשות חיים, מה הבעיה שלך?" גם הוא היה שתוי.
מוריס בחור טוב, כולם אומרים. שקט, מופנם ואוהב את סימי אהבת
נפש. מבוגר ממנה בכחמש עשרה שנה ומזה ארבע עשרה שנה הם נשואים.
כולם אוהבים אותו ואין לך אחד בשכונה שיגיד עליו מילה רעה. שני
ילדים ילדה לו סימי והוא עובד כמאבטח בסופרמרקט "הריבוע
הכחול", כשפונים אליו בשיחה מיד עולה על פניו חיוך ביישן ונבוך
והוא מתקשה לענות אף על השאלה הכי פשוטה. כזה הוא מוריס, אפילו
הנישואים עם סימי היו הפתעה לגביו. היא בחרה בו והוא היה כל כך
מאושר שלא העז לבקש את ידה מחשש שתסרב לו. עד שקצה נפשה בהמתנה
והיא ביקשה ממנו להינשא לה. כך היה עד החתונה של רשל ושמואל
הבן של הרומני.
מוריס לא ענה, הוא השפיל ראשו לצלחת ובהה באוכל. כולם שתקו, גם
מימי שתקה, אבל אפשר היה לראות בעיניה את הזעם והפגיעה, היא לא
כעסה על סימי, ידעה שסימי שתויה ואינה יכולה להתנגד לדוד, היא
רק רצתה להיעלם או להרוג אותו, לחילופין. רחל הביטה בדוד בשנאה
אמיתית ובעלה של אסתר היה צריך להשתמש בכוח ולעצור את אסתר
מלקום ממקומה ולומר לדוד בדיוק מה היא חושבת עליו. ודוד בשלו,
מתעסק עם סימי ולא רואה אף אחד, כשהתזמורת פצחה בניגון מהיר
וסוער הוא גרר את סימי לרחבת הריקודים וכשהוא אוחז במתניה החל
לרקוד איתה ריקוד חושני שלא הותיר מקום לדמיון.
סימי הייתה שתויה כהוגן, חושיה אמרו לה שהתנהגותה הפרובוקטיבית
לא במקומה, אבל היה לה נעים להתרפק על חזהו של דוד, ידיו עוררו
אותה ושיקול דעתה השתבש לחלוטין, היא שיתפה פעולה איתו. לפתע
משך מישהו בחזקה בזרועה, היא הסתובבה וראתה את מוריס, הוא החל
לגרור אותה לעבר המדרגות והיא הלכה איתו, לא כל כך מבינה מה
קורה. התזמורת הפסיקה לנגן וכל המוזמנים עמדו והביטו בשקט
ובזעם במחזה המביש. דוד כנראה השתגע, הוא נגש במהירות למוריס
ודחף אותו, בידו השמאלית אחז בסימי וממש קרע אותה מעליו.
"תעזוב אותה", אמר, "היא כבר לא שלך".
מוריס לא ענה, הוא הסתובב ועלה בשקט במדרגות. סימי רצתה למחות
אבל הרגישה שאין לה רצון משלה, ברכיה נמסו והיא התמוטטה
לזרועותיו דוד.
רשל ראתה כיצד החתונה שלה הולכת ודועכת, היא כעסה, בהחלטה
נחושה נגשה לדוד ודחפה אותו בכל כוחה תוך שהיא אוחזת בסימי
המעורפלת. דוד נפל וגם רשל וסימי היו נופלות אלמלא שמואל,
החתן, שמיהר לעזרת אישתו ותמך בהן. רשל החלה לצעוק על דוד:
"תעוף מפה חתיכת זבל, אני לא רוצה לראות אותך פה!"
דוד קם על רגליו בכעס, ניער את בגדיו ואמר לרשל:
"זה הסוף שלך, אנחנו נפגש".
אחר כך הסתובב והלך בצעדים כעוסים לכיוון הגינה המוזנחת
שמאחורי הבלוק. הוא פגש שם את יהודה ביטון ודחה אותו מעליו
בכעס כשזה האחרון רצה להציע לו לגימה מבקבוק הערק החצי ריק
שאחז בידו. בינתיים רשל ושמואל לקחו את סימי השיכורה הביתה, לא
לפני שרשל נתנה הוראה לתזמורת של בבר סויסה להמשיך לנגן. בבר
החל לסלסל בקולו והקהל התפזר לשולחנות ולרחבת הריקודים.
המלליה, אימא של רשל ואדון קוסטה, אבא של שמואל, עברו בין
השולחנות, הרגיעו את הרוחות ועודדו את האורחים להמשיך לאכול
לרקוד ולשמוח. לאט לאט חזרה החתונה למסלולה הרגיל, ועד שרשל
ושמואל חזרו נראה כאילו לא היו דברים מעולם.
הגירסאות למה שקרה אחר כך היו רבות. אומרים שיהודה ביטון התפרץ
לחתונה והחל לגמגם:
"הוא הוא הוא... הרג אותו... בום בום... ירה עליו ברובה... יא
אלוהים... הרג אותו..."
אחר כך מצאו את מוריס עומד ליד הגופה של דוד מאחורי הבלוק,
ראשו מושפל ואקדחו שמוט בידו. אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה,
אומרים שרק חנה יודעת, ראתה הכל מהקומה הרביעית. אבל חנה
שותקת, היא לא מתערבת בעניינים לא לה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.