רק שלושה ימים אחרי שהגענו לסאן דיאגו העזה חבצלת להזמין
לובסטר. הוא רבץ אצלה בצלחת כתום ואדיש ונעץ בה מבט מעיניים
שחורות ריקות ואטומות.
"תגיד לי, " היא הרימה את מבטה ממנו אלי, "אולי יש לך מושג איך
אוכלים את הדבר הזה?"
ישבנו בבאר של בית המלון. מעבר לחלונות הזכוכית הירוקה נשקף
חופו הנטוש של האוקיינוס השקט. שפת הים בסאן דיאגו מאוד נקיה,
כנראה בגלל שאנשים מספיק חכמים כדי לא להתקרב אליה. רק השחפים
נוחתים שם מפעם לפעם כדי לחרבן, וגם זה די בגדר פסולת מתכלה.
ישבתי על ספסל מרופד עם משענת בצורת האות רי"ש, כשהרגליים שלי
מתוחות לכל אורך המושב ומצולבות אחת על גבי השניה.
תנוחת ישיבה זו כונתה "ישיבת אבו נידאל", על שם אותו רב מחבלים
ידוע מפורשי הפתח שהאנשים שלו ירו בשגריר ישראל בלונדון ופתחו
בכך את מלחמת לבנון. הפעם היחידה שהצליחו לצלם את המחבל ההוא,
ששמו האמיתי היה סאמי אל בהאנה, היתה במחנה אימונים בלוב וככה
בדיוק הוא ישב.
כשראיתי אותו בתמונה הזו, הגעתי למסקנה שיש מה ללמוד אפילו
ממרצחים אכזריים.
לדוגמה איך לשבת מול בחורות, בלי שהן תוכלנה לראות שאין לך
זקפה וכנראה שגם לא תהיה.
"תקשיבי, " אמרתי לחבצלת "את לובשת שחור, לחולצה שלך יש מחשוף
מרובע, התספורת שלך היא מין חצי קארה מאורך עם תת גוונים
כסופים ואת אף פעם לא משתמשת בליפסטיק רק מאפרת את העיניים.
במילים אחרות, מכל האנשים בעולם את צריכה לדעת איך אוכלים
לובסטר.
אני, לעומת זאת, בדיוק הטיפוס שאולי מבין בקופסאות שימורים של
תירס."
חבצלת הניפה את זרועה בתנועה מדויקת רב מפרקית כאילו זו היתה
אנטנה של עב"ם שנמתחת בעצלתיים, וסימנה למלצרית שתגיע.
היא לא בחורה רעה, חבצלת, בכלל לא.
גם אם כן, זה ממש לא באשמתה.
קודם כל היא יפה, מאוד יפה.
קומפקטית, זעירה וגבעולית עם עור צחור לחלוטין ועצמות לחיים של
דוגמנית על. יש לה פה רחב וסקסי ושיניים שמזכירות בבהקן את
יהלומי הכתר. חוץ מזה, היא עשתה בשלוש שנים, שני תארים
אוניברסיטאיים. אחד בהנדסת חשמל והשני בעתונאות ותקשורת.
משני התארים האלו היא יצאה מצטיינת נשיא וצריך לציין שמדובר
היה בשתי אוניברסיטאות שונות.
עכשיו שתיהן מתקוטטות בינהן מי תציע לה מלגה יותר גבוהה לתואר
שני.
הייתי גם מזכיר את העובדה שההורים של חבצלת גרים בוילה מדורגת
תלת מפלסית מעץ שוויצרי בדיוק על גבול רמת אביב ורמת השרון
והיתה להם איזו חברה מאוד מצליחה למכונות שמייצרות נייר לקמוס.
כמו כל הבחורות שהן גם יפות, גם חכמות וגם עשירות, חבצלת פיתחה
לעצמה כמה מופרעויות פסיכופטיות קרדינליות, פשוט כדי לצמצם
פערים עם שאר בני האדם. הבחורה היתה דפוקה במוח עם קבלות אולי
בגלל שההורים שלה היו מתקרבים אליה רק כדי לבדוק עם היא לא
הביאה כינים מהגן.
"סלחי לי", היא פנתה אל המלצרית כשזו הגיעה במבטא אוקספורדי
מתנגן ומזויף "את מוכנה להסביר לי בבקשה כיצד אוכלים את
הלובסטר הזה?"
המלצרית היתה מקסיקנית עגלגלה צעירה ומטומטמת, דגם ומודל
לבריאות גופנית ושפיות מוחלטת. היא חייכה באדיבות ונטלה מזלג
מהשולחן.
"זה מאוד פשוט" היא אמרה לחבצלת באנגלית קלוקלת "פותחים את זה
ככה" ובדברה היא קיפלה את הלובסטר לשניים ושברה אותו לשני
חלקים "ואז כל חלק עושים ככה" והיא ביצעה בפיה תנועה של מציצה
"את להבין זה?"
רקפת הנהנה במרץ נטלה את המזלג. היא נעצה בלובסטר הפגוע מבט
ארוך וקפאה על מקומה.
"היא לא תאכל את זה" אמרתי למלצרית בטון מפוכח "תסתכלי את
העיניים של היצור הזה, שחורות, אטומות, ריקות ורעות. אלו בדיוק
אותן עיניים כמו של בן הדוד שלה יריב. למעשה אני חושב שהעיניים
האלו זה דבר אופייני לכל המשפחה שלה. תסתכלי על שלה לרגע, נכון
שהן נראות בול אותו הדבר? כנראה שגנים של סרטני מעמקים מגיעים
לכל מיני מקומות שונים ומשונים. בקיצור גבירתי, קחי מכאן את
הלובסטר הזה ותביאי איזה תבשיל פלנקטון או אצות אם קיים."
"פלנקטון סניור?" המלצרית הביעה תימהון "אני אבדוק עם הטבח."
איך שהסתלקה המלצרית עם הלובסטר קמה חבצלת ממקומה וגחנה אלי
ככה שיכולתי לראות את שלושת הנמשים החומים שהיו מסודרים בצורת
מקבץ הפצצה קצת מעל השד הימני שלה. מיותר לציין שהיא נעצה בי
מבט מאותן עיניים שלה שהיו הפעם באמת אטומות ורעות.
"אנחנו", השפה התחתונה והעבה שלה נמרחה על זו העליונה והלא
פחות עבה "אנחנו גמרנו. אנחנו היסטוריה. מסתבר שאתה פשוט לא
מסוגל להעריך את מה שיש לך."
דווקא הייתי מסוגל. הייתי החבר של חבצלת בערך שנה ואני יכול
להגיד עליה כמה וכמה דברים. קודם כל היא אלופה בלעשות פרצופים.
עוד לא ראיתי בחורה שמסוגלת להתלונן כל כך בקלות על כל דבר
אפשרי. הייתי מכין לה תה לפעמים והיא היתה מביטה בו ואומרת
"הוא לא מספיק שקוף" או "הנה רואים את העלים." עלים היא היתה
רואה גם בקפה, גם בשוקו וגם בקוקה קולה. מעבר לזה המקום היחיד
שהיא היתה מסוגלת לשבת עליו בלי להגיד שלא נוח לה היה עלי ולכן
היא היתה מתיישבת על כל מיני פרטים אינטימיים בגופי ללא הפסקה
וללא משוא פנים. אמנם כבר שנים שהיא לא עברה גבול הארבעים
ושמונה קילו אבל בכל זאת זה ממש כאב. באופן כללי היא היתה
בחורה לא כיפית בכלל. לא מהסוג שאתה מטייל איתו על הרציף ויכול
להעצר כדי להשתין אל המים.
נכון, בשביל בחורות כיפיות צריך להתפשר על כל מיני דברים כמו
עשרים קילו עודפים, שיער בכל מיני אזורים משונים, ריח מחליא
מהפה, קעקועים או פירסינג פה ושם.
אם כבר מדברים על פירסינג, לא הייתי מתנגד שגם חבצלת תעשה אחד
בלשון ואחד בשפה התחתונה. כמובן שיהיה צורך לחבר ביניהם
באמצעות שדה מגנטי רב עוצמה ואז ניתן לומר שהפה של חבצלת אם לא
יועיל לפחות לא יזיק.
"מה קרה?" שאלתי אותה בתמהון "שוב התחלת?"
"התחלת?" היא כמעט צרחה "אתה השווית אותי ואת המשפחה שלי
לסרטנים!"
"הסרטן הוא חיה אצילית" ניסיתי לכבוש את הגיחוך בלי הצלחה "יש
לו צבע כתום מלכותי והרבה מאוד רגליים."
"אז תבקש ממנו לפתוח רגליים ולא ממני!" אדי גופרית סמיכים
התמרו מנחיריה הקטנים והעגולים של חבצלת "אני עוברת מלון עכשיו
ומקדימה את הטיסה שלי. אל תעז להתקשר כשאתה חוזר לארץ."
היא עלתה למעלה לארוז ואני נותרתי יושב באותו מקום והמשכתי
לבהות בתקרה ממנה לא ישאר כלום אחרי רעידת האדמה הבאה.
"פלנקטון סניור" הגיעה המלצרית והניחה על השולחן קערת נוזל
ירוק ומחומם.
"מרסי בוקו" אמרתי לה בשפה הלא נכונה "מרסי מרסי."
הפלנקטון נראה טוב מאוד יחסית למצבו הטבעי אבל לי באמת לא היה
חשק לזוז.
ידעתי היטב שבשארית חיי לא יהיה לי סיכוי להשיג בחורה שתגיעה
ברמתה לשולי הפלטפורמות של חבצלת ולמעשה צפויים לי שנים ארוכות
של הכאה על חטא.
בניגוד למצופה נחה עלי הרגשה של אדישות נינוחה מה שהביא אותי
למסקנה שכנראה רמתי הרוחנית העפילה לגבהים בהם טרם חזה המין
האנושי.
למעשה, כשחשבתי קצת על העניין הוברר לי שהכוסיות הן אחד מאיתני
הטבע. האדם מטיבו, תלוי בכוחות הללו ומשועבד אליהם.
יש צורך בעוצמה רוחנית יוצאת מגדר הרגיל על מנת להתעלות מעל
החוקים הסטנדרטיים והמכאניסטיים, אותם הטבע כופה על האדם
באמצעות התלות האנושית בכוסית המזדמנת.
בשלב הזה הבאתי לתשומת לבי מספר נתונים נוספים. קודם כל לא
הייתי בשום אופן בליגה של של כוכבי העל בסגנון טום קרוז או
קיאנו ריבס. מעבר לזה, כל האנשים הקדושים שהכרתי היו הודים
זקנים ושמנים, שגרו במדינה גדושת מכוערות. אם הייתי מבצע
סופרפוזיציה של שני הנתונים האלו, הייתי מגיע בקלות למסקנה,
שאני האדם הקדוש, הנשגב והפלאי ביותר שחי על פני האדמה.
חשבתי לצאת להימלאיה, לפתוח שם מנזר ולאסוף חסידים שיוכלו
לשתות בצמא ממעיין חכמתי הבלתי נדלה. רציתי לספר להם על
התהפוכות שעברתי בחיי, על המשברים והכשלונות, עד שבשבריר שניה
קסום העיפה אותי חבצלת ממיטתה הנוצתית ומחייה המושלמים ולי
פשוט לא היה אכפת.
"סליחה" פנה אלי קול במבטא מזרח תיכוני מובהק "אפשר לשאול אותך
שאלה?"
התנתקתי מהרהורי והבחנתי שמעל מרק הפלנקטון השוקק חיים התייצב
מין פרצוף שחום ומשופם בחליפה של מוכרי טלביזיות מדלת לדלת, או
של סוכני ביטוח חיים.
נזכרתי שאני אמור להיות עכשיו כבר בודהא זוהר הרוחש חמלה וחסד
לכל היצורים החיים ואמרתי לו בחיוך זאבי "בבקשה כיצד אוכל
לעזור לך?"
"רציתי לדעת " הוא החזיר לי חיוך שהוריד לי כמה שנים מהחיים
"למה אתה יושב בתנוחה הזו?"
"אה" אמרתי לו "אתה לא יודע? ככה ישב אבו נידאל כשצילמו אותו
בזמנו במחנה אימונים בלוב."
"ברצינות!!!" הזר לפת את ידי וניער אותה בכוח "מה אתה סח? אני
סאמי אל בהאנה ואני פשוט נדהם שהרפרטואר שלי מפורסם אפילו
במקום רחוק כמו סאן דיאגו."
"אתה..." פערתי את פי והנחתי לטיפות עגולות של רוק לזלוג ממנו
על החולצה שלי.
"כן" הוא כמעט צווח "אני אבו נידאל מייסד ארגון אריות הלילה
הזועמים של שחרור פלסטין והסביבה. אתה יודע אחרי נפילת ברית
המועצות נשארנו כולנו בלי מישהו שישלם לנו משכורת אז הקמתי יחד
עם כמה חברים חברה שמייצרת משחת שיניים. עכשיו אנחנו מנסים
להחדיר לשוק האמריקאי משחה בטעם פונץ' בננה לילדים. אתה יודע
שאין להם בכלל באמריקה פונץ' בננה?"
"באמת?" הצלחתי איכשהו לגמגם כשלבי המפרפר עורך תמרוני שלום
מסביב לתחתוני.
"נו בטח" הוא המשיך "היא נקראת סמי אל בהאנה אל פונץ' בננה.
נכון שזה שם מדליק?"
הנהנתי בשתיקה.
"אז עכשיו אנחנו עושים מסע פרסום נושא פרסים" הוא התיישב מולי
"וכל מי שאנחנו מוצאים יושב בצורה הזו מקבל ללא הגרלה חולצה
יפהפייה עם הלוגו של המשחה שלנו ואתה הראשון שזכית כאן בסאן
דיאגו."
הוא הזיז את קערת הפלנקטון במרפקו והניח על השולחן חולצה עם
הדפס ותמונה. זו הייתה התמונה הישנה שלו מלוב אלא שאת
הקלצ'ניקוב החליפו במברשת שיניים זקורה ומודרניסטית ואת צבעי
ההסוואה של המדים שלו הפכו לכתמים צהובים ורודים. מעל התמונה
התנוססה כתובת שהייתי מתרגם אותה למשהו בסגנון 'תצמח ותגדל רק
עם אבו נידאל'.
הבנתי שהבחור באמת עשה הסבה מקצועית וקצת נרגעתי.
"תודה רבה לך" חייכתי אליו" החולצה ממש יפה."
"אתה תלבש אותה?" הוא שאל.
"קשה לי להאמין" הודיתי "אני גר בישראל ושם סיסמא מהסוג הזה
יכולה להתפרש ממש לא לעניין."
"אז אתה פלסטיני" הוא טפח על כתפי בידידות "כולנו אחים עכשיו
מזרח תיכון חדש וכל זה."
"אתה בטוח?" תהיתי קצת בביטחון עצמי מופרז "אז מה היה הסיפור
הזה בלונדון עם השגריר?"
"תאמין לי הפלילו אותנו." הוא אחז את כתפי בכל הכוח "חבר שלי,
מוסטפה, בחור טוב אני אומר לך, שלח את הילדה שלו לגן ערבי
באנגליה. שמה היו כל הילדות של הסעודים והכוויתים ימח שמם. כל
יום היו מביאות לגן שוקולדים וקרטיבים ומוציאות לילדה את
העיניים והוא מסכן עובד במכוניות תופת וגם זה בחצי משרה. מאיפה
יהיה לו כסף לכאלו דברים, הוא הרי צריך לשלם גם משכנתא. יום
אחד הילדה חוזרת הביתה בוכה כי שוב פעם הילדות המפונקות
מנסיכויות המפרץ צוחקות עליה והוא הלב שלו נשבר. אז הוא שואל
אותה מה היא רוצה שהוא יביא לה כדי שהיא תיקח לגן. מה הילדה
אמרה? תביא לי סנדביץ' זברה. בקיצור, בלילה הוא לוקח את הרובה
ויוצא החוצה לתפוס זברה, כי אתה יודע שזברות לא מסתובבות ביום
כי הן מפחדות מהאוטובוסים עם השתי קומות. פתאום הוא רואה שם
זברה יורה ויורה ולא פוגע. מה הוא יכל לעשות? כשהוא חזר הביתה
ישר משטרות וכאלו ואמבולנס כאילו הוא הרג את השגריר. כל זה
בשביל מה? כדי להחזיר לילדה קטנה את החיוך אל הפנים כמו שאנחנו
עושים עם משחת השיניים המדליקה שלנו."
"זברות מסתובבות בלילה בלונדון?" הרשיתי לעצמי להרים את גבותי
בתימהון.
"יש גם בניו יורק" הוא הבטיח "רק שמה הן מדברות אנגלית."
"מי זה?" חתך קולה של חבצלת בגסות מסוימת את השיחה. היא ניצבה
לידינו זקופה כרס"ר בלי מזוודות ובלי שום לבוש ההולם התרוצצות
בלילה הסגרירי שבחוץ.
"אוה חבצלת" הפניתי אליה את חיוכי "זה מבני דודינו מהמולדת
הישנה."
"בני דודים הא?" היא סיננה בעברית "עד לכאן הם רודפים
אחרינו."
"נו באמת" התרעמתי "למה להשתמש במילים כאלו? אבו נידאל יש לו
מפעל למשחת שיניים."
"אבו נידאל?" היא רטנה "בטח זרק אבנים באינתיפדה."
אבנים הוא לא זרק דווקא אבל לא טרחתי לתקן את השגיאה הקטנטנה
שלה.
"תשאל אותו." היא חרקה בשיניה המקסימות "כמה נשים הוא מחזיק
כלואות אצלו בהרמון."
"חבצלת!" כמעט נהמתי "הוא אבו נידאל! הוא סוציאליסט ידוע."
"סוציאליסט ערבי? תעשה לי טובה" היא שיחקה בשערה המשיי והדק
"בטח הוא שולח את אישתו לשאוב מים כל הדרך עד למיסיסיפי עם
ג'ריקן של ארבעים ליטר על הראש."
ואז הבנתי את העניין. הבחורה הייתה פשוט מחורמנת ועצבנית. לא
עשינו את זה כבר שלושה ימים בגלל כל הטיולים והנסיעות ולמעשה
היא ביקשה שנאכל הערב במלון כנראה כדי שאחר כך נוכל להכנס
למיטה בראש שקט. עכשיו הייתה צפויה לה טיסה של עשרים שעות עד
ישראל וגם אחרי שהיא הייתה מגיעה היא הייתה צריכה לחכות. פשוט
חבצלת היא לא הטיפוס שיעשה עיניים לבחורים בפאבים וכל מי שהכיר
אותה ידע שהיא היתה חברה שלי ולמרות שהיא כזו כוסית אף אחד לא
היה שוכב איתה לפני שהיא היתה עושה שורה ארוכה של בדיקות דם
ונוגדנים.
אבו נידאל כנראה היה אלוף הטאקט יחסית לטרוריסט צמרת והוא קם
באלגנטיות הניח לרקפת לתפוס את מקומו ולשלוח אלי מבט שכל גבר
מבקש לקבל לפחות פעם אחת בחיים.
ידעתי שתכף אני אעלה איתה למעלה והיא תהיה כל כך אסירת תודה עד
שתניח לי להציע לה נישואין ואפילו תגיד שהיא תחשוב על זה.
כשנגיע לארץ ניסע להורים שלה ונבשר להם שהעניין סגור ולמחרת
נלך ונבחר רהיטים לסלון החדש.
לקחתי נשימה ארוכה.
"היה לי כל כך נעים להכיר אותך" אמרתי בכנות גמורה לאבו נידאל
"סוף סוף אחרי כל השנים."
"זה תענוג אמיתי לפגוש ידידים מהמולדת" הוא שב ולחץ את ידי.
חישבתי במהירות את הסכום שהיה לוקח לי להכניס למיטה מישהי
בסגנון חבצלת וחילקתי אותו בעשר. שלפתי את הארנק והוצאתי שטר
של חמישים דולר כדי לתת לו.
"לא אני לא יכול" הוא דחה את השטר במבוכה.
"זה להמשך המאבק המזוין" הסברתי "עזוב אותך מהרוסים, אי אפשר
לסמוך עליהם."
"אבל אני כבר לא מתעסק בדברים האלו" הוא יבב במסכנות.
"אני בטוח שאתה מאוד מתגעגע" סגרתי את אצבעותיו על הכסף
והספקתי ללחוש לו לפני שיסתלק "תזכרו רק לא לוותר על ירושלים!" |