היא מקיאה עכשיו מאחורי הפאב בלי לשים לב. היא די מחוסרת הכרה.
פשוט
שוכבת שם עם הנצנצים על הגוף, הגופיה הרופפת מגלה כרס קטנטנה,
החצאית הקצרה. ומקיאה.
לא בגלל כמות האלכוהול הבלתי רגילה ששבעת החרמנים דחפו לה
לעורקים ממש לפני דקות ספורות, לא בגלל הגועל של האורגיה
שנעשתה בהסכמתה לאחר מכן.
גם לא בגלל הספגטי עם השמנת המקולקלת שהיא אכלה בצהריים.
היא שוכבת שם, עיניים ירוקות גדולות פעורות לרווחה, פה לח נע
ללא מילים. היא מנסה להזיז את ידיה אחורה קדימה כדי לקום -
לשווא.
אולי נידונה לשכב בסימטה מאחורי הפאב לנצח, אולי היא עצמה לא
רוצה לקום ומנסה במאמצים מזוייפים אחרונים לזוז, שלא יחשבו
שהיא מעדיפה להישאר שם.
מתחת לחצאית, תחתונים מוכתמים.
מיששו לה חזיה פתוחה מתחת לחולצה, לשון בפה, בלי נעליים,
מתפללת שאבא לא יעלה לחדר. תחתונים יורדות, חזיה יורדת,
כפתורים של חולצה נפתחים, צעדים במדרגות.
הפחד הוא מה שגורם לה להמשיך, הפחד וההדחקה.
היא קמה. מנערת את שיערה משאריות הספגטי והאלכוהול, מנסה
להתייצב על נעלי הפלטפורמה הוורודות שלה.
אין לה עצמיות. היא הרי כבר לא ישות בפני עצמה, היא שני אנשים.
עצמיות. איפה השאירה את הדבר העייף ההוא?