אני יושבת לכתוב... אחרי הרבה זמן...
וזה מפחיד...
את כל החיים שלי העברתי בהרגשה שחסר משהו, שיש איזה שהוא חלל
בתוכי...
בזמן האחרון הוא גדל... ואפילו הכתיבה נעלמה לי...
זה הכי חסר לי...
וזה הכי כואב לי...
מעניין אם גם אני יעלם בסוף...
האיש אם המסכה האדומה אמר שלא...
אבל איך אני יכולה להאמין לו?!
איש עם מסכות,
בן אדם לא מוכר לא מנוכר לא אהוב לא שנוא
יושב מולי לדעתי, בלי להרגיש דבר
יושב מולי ושותק,
מוציא מילה פעם בשעה.
אני יושבת מספרת לו הכל שופכת את סודותיי העמוקים ביותר
והוא יושב לו,
מהנהן בראש לעיתים, ושותק
אני התיישבתי על הספה הוא על הכיסא מעץ, מולי...
החדר מתמלא ברגשות מודחקים שיוצאים לאוויר העולם בפעם ראשונה
ואז שתיקה...
קולה של נורה ג'ונס מהדהד בחדר הכתום שבו אנו יושבים...
והשתיקה ממשיכה עד שהגיע השעה לסיים את השיחה...
ואני יוצאת מהחדר מבולבלת מתמיד מדליקה סיגריה ומחכה לפגישה
הבאה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.