וינק אף פעם לא הצליח לישון. אחרי שהיא עזבה אותו זאת אומרת.
אפשר לומר שהסיפור שלנו מתחיל בדירה חשוכה, בלילה חשוך ועם
וינק אחד שלא מצליח להירדם. הוא שוכב בחושך, ואז קם ומתיישב.
אין צורך להדלקה של אור. האור אצלו דלוק 24 על 7 במוח. זה כבר
לא מיוחד.

בלילה, כלומר, אולי בבוקר בעצם, התחנה לאיסוף עיתונים, שהיא
מין בלוק שלם מואר באור פלורוסנטי באמצע הלילה התל-אביבי
העכור, שוקקת חיים. נערים בלי השכלה ומבוגרים בלי השכלה והרבה
אנשים מיואשים. צלמים שהתעוורו, שחקני כדורגל שנפצעו, ומאהבים
אימפוטנטיים, ווינק, באים לקבל ערמה של עיתונים. אזורים. לחלק.
אם לא ישנים אז לפחות אפשר לעשות מזה קצת כסף.

לפני התחנה, וינק תמיד עובר בבית שלה. החלון סגור. הוילון
מוסט. אבל הוא כמעט תמיד יכול לשמוע אותה נושמת נושפת במרחב
שפעם היה גם שלו.

וינק הוא לא מהמחלקים שזורקים והולכים. לא. הוא מניח כל עיתון
בזהירות בתיבות דואר, שקיות ודשאים, ופתחים של דלתות. הוא גם
מלטף את העיתונים לשלום.

גם ביום וינק לא ישן. הוא נוסע על אוטובוסים. הנהגים כבר
מכירים אותו. הוא פשוט עולה על אוטובוסים מסוימים, עירוניים
לרוב - ליד החלון, מאחורה, עדיף. הוא משעין את הראש שלו על
השמשות ובוהה החוצה. הנהגים כבר למדו לא להפריע לו. לאנשים
ממילא אף פעם לא היה אכפת. זו תקופה ארוכה שוינק מרגיש את עצמו
מלאך בסרט של ונדרס, שהוא ראה פעם.

בסיור היומי, יום אחד, יש אור בחלון שלה. הוא עולה על עץ
ומסתכל, מחכה לרגיעה המתבקשת, אולי, מרגע של צפייה בה. בה. בה.
החדר ריק. ריק לגמרי. כשעולה האור, הוא יורד מהעץ. הוא עולה
במדרגות. דופק בדלת שלה. אבא או אפילו אמא פותחים, שלום וינק.
היא חולה הם אומרים. אתה יכול לבקר אותה. הנה כתובת.

הוא נוסע. באוטובוס. ולא מסתכל החוצה. קדימה הוא מסתכל. הוא
יורד בתחנה של בית-החולים הזה שלה או מה שזה לא יהיה. הוא
נכנס. הוא נפגש איתה. היא חיוורת. היא נראית כאילו היא לא ישנה
בדיוק כמוהו.
הם מדברים. לא יותר מדי סנטימנטלי. היא התאהבה במישהו והשתגעה.
היא יוצאת מחר.

היא יוצאת. כן. אין לה לאן ללכת. היא איתו. בטיול הלילי, היא
לוקחת אותו לבית אהובה. הם מסתכלים. חושך בחלון. אבל היא
מרגישה אותו נושם. כן. הם ממשיכים לתחנת האיסוף. היא עם
העיתונים והוא מחלק אותם. בית בית.

בימים הם נוסעים באוטובוס. הנהגים כבר למדו לא לשאול. לאנשים
במילא אף פעם לא היה אכפת. היא בוהה בחלון. הוא בה.

פייס איט. הפסדנו. היא אומרת. העולם השאיר אותנו מאחורה. אנחנו
נשורת. אפילו אלוהים כבר לא משקיע במניות שלנו. נמאס לי לחלק
עיתונים ולנסוע באוטובוסים.





וינק אומר לה בואי.
הם שותים בבית-קפה. היא אפילו צוחקת קצת. הם הולכים למקום שהוא
אוהב. הרצפה שם מוארת בסגול, מלמטה כזה. היא צוחקת.

וינק מנסה לגעת לה ביד, ככה, כאילו במקרה. היא עוצרת אותו. זה
אף פעם לא יקרה. הוא בוהה בה. היא מתחננת שיפסיק. מספיק רע לה
גם ככה. אבל אני אוהב אותך. אני לא יכול להמשיך לחיות ככה. זה
לא עוזר. הלב שלה באמת אצלו.
היא שותקת.


לסיבוב הלילי הבא, היא לא מגיעה.

וינק הולך לבית של אהובה. חושך בחלון כרגיל. וינק מטפס אל
החלון ונכנס לחדר. האור הכחול של הירח מלטף את הפנים של הגבר
שהיא אהבה, ושהרס אותה ועושה את הכל מובן. וינק מעביר ידו מעל
תווי הפנים האלה של האיש הנכון בשבילה. האיש הכי רגוע ומאושר
בעולם. וינק פשוט יושב שם וזמן עובר. האיש לא מתעורר. השינה
שלו כ"כ רגועה, מובנת מאליו. לאט לאט וינק נשכב לידו.

וינק נרדם.