ישבתי איתו יום אחד, ואמרתי לו:
"החיים הם כמו אוטובוס.
אתה עולה, ואתה רוצה להגיע לאיזושהי תחנה.
יש המון מסלולים להמון מקומות שונים, אבל אתה בוחר להגיע דווקא
לתחנה שלך.
אתה לא בטוח איך המסלול ילך, אבל בסופו של דבר תגיע לאן שאתה
רוצה.
לפעמים מישהי תשב לידך, ותתחילו לדבר, ותגלו שיש לכם המון
דברים במשותף. ששניכם, למשל, נוסעים לאותו מקום באותו זמן.
לפעמים, היא תבין שהיא בכלל לא רוצה לרדת בתחנה שלך, או לעשות
את זה במסלול שלך והיא תלך.
אבל תבוא מישהי אחרת.
תמיד זה ככה. יש יותר אנשים ממקומות."
והמשכתי ואמרתי:
"לפעמים המושב לא נוח, או אין איפה לשבת או שהיה והחלטת לתת
למישהו אחר, שאתה מכבד, לשבת בו או שהדרך ארוכה ויש סיבובים
מיותרים, אבל ככה זה גם בחיים.
לפעמים האוטובוס יאחר ולפעמים אתה תאחר אליו. צריך לדעת לתפוס
הזדמנויות ולרוץ אחרי אוטובוסים.
וצריך לזכור שלפעמים האוטובוס יקח אותך בדיוק לאן שאתה צריך
ולפעמים רק קרוב, ואת שאר הדרך תאלץ לעשות לבד."
"בגלל זה" אמרתי, "החיים הם כמו אוטובוס".
"לא, הם לא".
"טוב, אז לא".