זה היה יום ראשון בחוץ היו רוחות חזקות. תחילתו של החורף או
אולי  תחילתה של אהבה, יומיים לפני היא טלפנה וקבענו פגישה
(דייט).
כל היום הייתי במתח מה אומר? מה אלבש? איך היא נראית?
אך למרות הכל החיוך לא ירד לי מהפנים כל היום.

כמו משוגע נהגתי מהר להגיע לביתי להתלבש להתארגן ולצאת,
היא הייתה הבחירה שלי מתוך 4 בחורות (כאשר 2 מהם דוגמניות
לפחות כך הם נראו), משהו פנימי לא מוסבר דחף אותי אליה.
אני לא יודע מה, אך משיכה מוזרה גרמה לי להשאיר לה את הטלפון
שלי.

זהו אני בדרך אליה 50 ק"מ מפרידות בינינו ו- 50 פרפרים
מסתובבים לי בבטן, 3/4 שעה של נסיעה והנה אני מגיע.
אני יורד מהרכב מחפש אחריה, היא מצלצלת אני עונה, קולה קורא
בשמי אני עונה "כן, היכן את" ואז כמו קסם אני מסובב את ראשי
ומול עיניי עומדת מלאך.
בחורה יפיפייה, עיניים שעצרו את נשמתי היא אומרת שלום ואת שמה
"ניסע?" היא שואלת, אני פותח לה את הדלת היא נכנסת ולי יש על
הפנים חיוך של ניצחון אולי זאת הפעם הראשונה שאני סוף סוף עושה
את הבחירה הנכונה.
הדייט עבר בין קפה להצגה כאשר בסופו החזרתי אותה הביתה. דיברנו
מעט, צחקנו מעט.
התנשקנו היא ירדה מהרכב ואני מביט שמח בניצחון הקטן גדול שלי.

זהו כך עבר הדייט הראשון... כשעל שפתיי אושר ובלבי צפייה...
לפגישה השניה.

עברו מס' ימים והנה שוב אנחנו קובעים פגישה ושוב אותו סיפור,
אותה הרגשה ממכרת, שוב אותו סם של התרגשות.
היום הוא שבת אני מחכה שהשבת תצא ומתוך הצפיה השניות הפכו לי
לדקות והדקות לשעות, הנה ירד הערב אני מרים את עיניי לשמים
ורואה כוכב שלישי יוצא, אני ממהר לסידורים אחרונים קופץ לרכב
ויוצא אליה מרגיש כמו מאהב מושלם.
החלטנו ללכת למסעדה מול החומות העתיקות, הנוף המושלם, האווירה
המושלמת, האישה שלידי מלאך.
ישבנו אכלנו, היבטנו בעיניים, בנוף, דיברנו עד השעות הקטנות
(עד שביקשו שנעזוב).
השעה הייתה מאוחרת נסענו אל ביתה, ישבנו ברכב דיברנו מעט
הקראתי לה שיר (זאת הייתה הפעם הראשונה שהקראתי לאדם אחר מפרי
עטי כאשר אני מביט לתוכו).
חתמנו את הפגישה בנשיקה היא ירדה מהרכב ונעלמה לתוך ביתה
לי עלה חיוך קטן של שמחה על אותה התחלה ואותו המשך...

יצאנו עוד מספר פעמיים עד שבאחת הפגישות היא אמרה לי שהיא
תפוסה, תפוסה רגשית באותו רגע הבנתי שמכאן הדרך מהירה למטה...

וכך היה, מאותו רגע הדברים השתנו זה החל בצורת הדיבור חסרת
התלהבות ועד שפת הגוף שהראתה ריחוק וחוסר עניין.

עד שיום אחד היו לה סידורים בעירי היא הגיעה לשלושה ימים.
יצאנו בערב הראשון (זה קרה מהסיבה שאני דחפתי אותה פגישה),
בסוף הערב קבענו שניפגש ביום האחרון שלה בעיר.
היא ירדה מהרכב סגרה אחריה את הדלת ונעלמה בתוך סערה של רגשות
משאירה מאחור את אהבתי.
כאן אני אעצור ואספר שאותו רגע לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה
שאראה את פניה שאביט בעיניה, כמובן הפגישה שתוכננה ליום האחרון
שלה בעיר לא התקיימה כוון והיא יצאה חזרה לעיירתה בלי לומר
מילה.
אותו יום בדיוק הקדשתי לה את השיר הראשון שכתבתי אך היא כמו
ציפור נדדה אל מקום אחר ואת השיר היא לא ראתה וכנראה גם לא
תראה.
כאשר דיברנו על אותה נדידה סיכמנו על שבועיים ימים לחשוב על
הדברים, סיכמנו שהיא תמצא את התשובה לשאלה "מה את רוצה?" וכך
סיימנו את השיחה כאשר אנחנו משאירים קול של שבר מאחור.
מה שקרה בשבועיים האלה אצלה אני לא יודע, אבל כן ידעתי מה
ואילו מילים היא "תירה" אליי בעוד שבועיים כאשר אשמע את קולה.
מה שקרה לי בשבועיים האלה היה דבר מופלא ומוזר ביחד.
היום הראשון היה קשה, קשה לא לשמוע את קולה לא לראות את עיניה,
זיכרון החיוך שלה גרם לי ליותר כאב המילים שאותה שיחה השאירה
כמו טייפ שלא מפסיק לנגן מתנגן בראשי ואני מתגעגע אליה אני
מחזיק את הטלפון ורק רוצה לחייג אליה אבל יודע שהדברים שנאמרו
יהיה קשה להחזיר.
שלושה ימים אחרי הלכתי לרקוד, באותו ערב התחילה איתי בחורה יפה
שבעיניי נראתה כמו השמש בשקיעה, בסוף הערב החזרתי אותה לביתה
היא הזמינה אותי לקפה... (אך דבר לא קרה אותו ערב) וכך התחילה
בינינו חברות מופלאה וכך חזרתי לביתי חולה מאהבה לבחורה שלפני
מספר ימים ביקשה הפסקה ומאושר על החברה החדשה.
כך קרה שבמשך השבועיים ראינו אחד את השניה, אני והבחורה החדשה,
כמובן שאותו זמן היה לה חבר, בעבור הימים היא נפרדה מחברה אולי
בגללי אולי לא, אני רק יודע שאותו יום בו נפגשנו היה לה מבט של
חסר לי משהו בחיים, כאשר עברו הימים הבנתי שהמשהו הזה הוא
אני.

והנה עברו להם השבועיים זה היה יום שני כל היום הייתי בלחץ מה
לומר לה, לכן החלטתי לרשום את כל התשובות שהיא יכולה לומר ואת
כל התשובות שלי לכל אפשרות שלה.
חצי יום רק כתבתי, כתבתי את המילים שלה ואת המילים שלי.
והנה הגיעה ובא רגע האמת חייגתי את המספר שלה, הטלפון התחיל
לצלצל, צלצול אחד ואחריו עוד אחד, שני צלצולים, עשרות דפיקות
לב מהירות, רגע שלא נגמר ואז היא ענתה, שמעתי את קולה בצידו
השני של הקו וניסיתי להישמע רגיל שלה תרגיש מה עובר אליי.
דיברנו בטלפון היא שאלה לשלומי וסתם אך עברו השבועיים לא יכלתי
לספר לה שבקושי ישנתי, שלא הצלחתי לפתוח את המחברת וללמוד וכמה
היא חסרה לי.
ספרתי לה במעורפל מה קרה ועבר עליי, אחרי 8 דקות של שיחה שאלתי
אותה על מה היא חשבה והאם יש לה תשובה, תשובה לשאלה "מה את
רוצה?"
היא אמרה את אותם מילים שכתבתי כמעט אחד לאחד היא אמרה (וזה מה
שכתבתי),
עדין לא החלטתי מה לומר לך אני עדין מבולבלת ולא יודעת מה אני
רוצה השבועיים של הפרידה לא היו בסדר מצידי לבקש אותם ממך ...
אותו רגע הרגשתי כאילו מחזיקים לי את הלב ולוחצים אותו חזק עד
שהוא מתפרק, נקרע, נשבר...
היא המשיכה: אני מרגישה בטוחה אצלך ואתה מקסים אבל... את המשך
כבר ידעתי כאילו כתבתי את התסריט של עצמי התשובה שלי הייתה
(כמובן מתוך התסריט).
תלכי עם הלב והראש ובמידה והם לא מתחברים אז אין לנו לאן
להמשיך...סיימנו את השיחה בכך שאחלתי לה מזל טוב ליום הולדתה
וכך נפרדנו בטלפון.
כן אהבתי אותה בחודש וחצי שהיינו ביחד וכן רציתי אותה והיא
הלכה בלי להשאיר סימן ואני עדין כואב את המילים שהיא אמרה שאני
כתבתי.

הכאב נגמר אתמול כיוון והחיים ממשיכים ואי אפשר לכאוב לנצח.