זה עבר. לא ממש כמו שזה התחיל, לא באותה מהירות ולא באותו
חיתוך חד (פחות או יותר), אבל זה עבר. נאמר כבר הרבה פעמים
שאין חרטות וזה נכון וזה לא נכון. החרטות קיימות, אבל לא על מה
שקרה, אלא על מה שלא קרה, ואולי באשמתו. או אולי באשמתי. הוא
נושם עמוק, לוקח מרחק, אבל לא קופץ חזרה למים. אולי זה לא
מדויק להגיד "זה עבר". אולי צריך לומר, ויסלח לי המשורר, "פחות
אבל כואב". או שיסלח לו המשורר. זה לא באמת משנה.

הוא יוצא מהבית, לראשונה מאז החלו האירועים להתגלגל. העולם לא
נראה לו שמח ואופטימי כפי שקיווה שיהיה, כפי שאמרו לו שיהיה
כשהוא יצא מהבית. אבל, הוא ציין לעצמו כמעט בסיפוק, העולם גם
נראה הרבה פחות מדכא ועצוב מכפי שהוא ראה אותו מבעד לחלון. כמו
תמיד, דברים יכולים להיות הרבה יותר טובים, אבל בה במידה הם
יכולים להיות הרבה יותר רעים. נכון, האוטו עדיין לא זז (כנראה
שהלך המנוע), אבל ועד הבית תיקן סוף-סוף את האינטרקום וגם זה
משהו. "תודה לאל על חסדים קטנים", הוא עודד את עצמו בקול רם
ושתי זקנות שעברו נעצו בו מבט מוזר. הוא רגיל למבטים האלה -
אנשים עושים את זה כל הזמן כשהוא שורק לעצמו אלתורי ג'אז
קלילים על המוזיקה שהוא שומע באוזניות הדיסקמן שלו בכל רגע
נתון כמעט: באוטובוס (כשהוא חושב על זה, האוטו מקולקל כבר
שנים), כשהוא הולך ברגל, בספריה. נכון, בספריה הוא משתדל לא
לשרוק, אבל לעתים נפלטים לו המהומים קלים מלווים בתנועות תיפוף
רועשות יותר או פחות. או נפלטים לי. אני (או הוא) כבר לא בטוח.
אבל זה לא משנה.

פונים ימינה. ישר עד הסוף ואז שמאלה. שוב פעם ישר ושוב פעם
שמאלה והנה התחנה. האוטובוס מגיע חצי דקה אחר כך (עוד חסד קטן)
וזה אפילו האוטובוס המהיר. אבל רק כדי להזכיר שמדובר בחסדים
קטנים, אין מקום לשבת. יש אמנם מקום ליד איזו זקנה עם מיליון
סלים, אבל מאז השירות הצבאי והאוטובוס הנורא מהבסיס הביתה הוא
נמנע מכל מה שמזכיר לו זקנות מאופקים. הוא עומד באמצע
האוטובוס, ג'ון קולטריין ומיילס דייויס מנגנים את Someday my
prince will come באוזניות שלו והוא ואני מתופפים יחד על מוט
האחיזה. בסוף מישהו יעיר לנו שהתיפוף מקפיץ לו את הכיסא ושאם
אנחנו יכולים בבקשה להפסיק הוא יודה לנו, אבל זה גשר שנקפוץ
ממנו כשנגיע אליו. רחוב אלנבי. הזקנה עם הסלים קמה ויורדת
ואנחנו תופסים את מקומה. חייל עם M-16 מקוצר וכומתת בקו"ם
מתיישב לידינו. כשאני מתעורר, מעל הירקון, הוא כבר לא לידי.
אני לא דואג, יבוא אחר במקומו.

יום מיותר, ממש לא מעניין. הנסיעה הביתה נראית ממש כמו הנסיעה
בבוקר, אבל הפעם אני יושב כל הדרך ולא שומע מוזיקה, כי נגמרו
הבטריות בדיסקמן. אני נורא רשלן בתחום הזה ועכשיו אני משלם
ביוקר ונאלץ לשמוע את תחנת הרדיו המזעזעת שהנהג בחר לעצמו.
אולי אי אפשר גם לשמוע מוזיקה טובה וגם לשבת באוטובוס, מעין
איזון קוסמי שכזה שדואג שאני לא ארגיש יותר מדי בנוח עם עצמי.

שוב פעם בבית, "...והחדר מכר נושן" (הרבה משוררים יצטרכו לסלוח
לי, או לו). הוא פותח את התריס לרוח, תריס שהוא שכח לפתוח
בבוקר, ומפזר קצת את המחנק בדירה. מישהו, אלוהים יודע מי, כבר
הרתיח מים (או שזה הוא? זו פעולה כ"כ אוטומטית שהוא לפעמים לא
שם לב שהוא עושה את זה). הוא רוצה לצאת מהבית, הריק כל-כך.
בחוץ יש אנשים, יש חיים. אבל הבית, אותו מכר נושן, יונק ממנו
כל טיפת אנרגיה הדרושה לביצוע פעולה אקטיבית כלשהי. הוא צריך
שיגררו אותו החוצה בכוח, יכריחו אותו ליהנות קצת.

זה כנראה לא לגמרי עבר, אלא רק התקהה קצת. כמו כאב שיניים
שלומדים לחיות איתו ורק ברגעים מסוימים, כשהפעימה מתגברת,
נגרמת לו אי נוחות של ממש. לפחות נגד כאבי שיניים יש רופאים.
בינתיים הקפה הכין את עצמו והוא יושב ושותה אותו ליד המחשב,
בודק מיילים. הכלב מיילל, אז הוא קם ויוצא איתו לטיול. קר בחוץ
והוא יצא בלי מעיל. אין לו כוח לעלות שוב בשביל המעיל אז הטיול
פשוט מתקצר קצת, למורת רוחו של הכלב. לכלב אין שם. הוא מגיב
לכל-כך הרבה קריאות ושריקות, קולות ורחשים, עד שנראה שאין טעם
לתת לו שם אחד. רק לשם הרשמי, זה שברישיון, יש חמש או שש
וריאציות והכלב עונה לכולן. אם הוא יברח או ילך לאיבוד תהיה
בעיה לנסח מודעה, הוא חושב לעצמו, שורק לכלב ועולה חזרה לדירה,
לסיים את הקפה.

אנחנו מסתובבים בבית, מחפשים מה לעשות. האוטו עדיין תקוע, אז
אי אפשר לצאת. צריך לחפש מישהו שיסיע ואז נוכל לשתות קצת. אין
לנו כסף לזה, אבל חיים רק פעם אחת. מתים אולי יותר, אבל חיים
רק פעם אחת. אנחנו עושים סבב טלפונים קצר, אבל מי שלא עסוק, לא
זמין.

הוא ניגש למדף ומוריד את האייריש-קרים. שניים-שלושה שוטים
והעולם נראה יותר הגיוני (אבל גם יותר מדכא). הוא תמיד האמין
שיין לא משמח לבב אנוש, אלא פשוט מגביר מצבי רוח קיימים.
אייריש-קרים, כנראה, לא מאוד שונה מיין. או מבירה. הוא מתיישב
שוב מול המחשב, מקליד קצת בכבדות. הוא לא המדוכא היחיד ברשת,
בטח שלא בין בני שיחו הקבועים. אבל בכל זאת, חלק מהם מצליח
לעודד אותו קצת. יש משהו בזה שצרת רבים היא נחמת טיפשים. אוסף
של מתלוננים המוצאים נחמה זה בתלונתו של זה, למרות שמצבם לא
באמת משתפר.

הוא ממשיך לשכנע את עצמו שיהיה בסדר. מנסה לראות את הדברים
הטובים בתוך החושך הגדול (פעם שלישית ואחרונה שאני מבקש סליחה
ממשוררים). הוא שם דיסקים שמחים אבל נשבר אחרי שלושה שירים
וחוזר לשמוע דיסקים מהורהרים של ג'ון קולטריין ומיילס דייויס
ונמנע בכוח מדיסקים מדכאים באמת, למרות שהם מתאימים לו יותר
למצב רוח. הוא יוצא להליכות בנוף התל-אביבי שפעם היה עושה לו
רק טוב, אבל בכל פינה יש זיכרון מלנכולי אחר. הוא מתיישב בפינה
שלו בחוף שרתון, עם דיסקמן, ספר טוב ומשקפי שמש, עובר מקריאה
לבהייה בים ובנוף האנושי. אף אחד, חוץ ממני, לא מצטרף אליו.
אני יושב, מחזיק לו את היד, מזמזם את המוזיקה שאני שומע דרך
האוזניות שעל הראש שלו. אני מקריא מהספר שהוא מחזיק, והחיים
נראים קצת פחות נוראים. לפני שבועיים לא היינו חושבים ככה, אבל
כמו שאמרתי (או אמרנו? ואולי הוא אמר?), זה עובר. לא באתה
מהירות שבה זה הגיע, אבל לאט לאט זה עובר.