אני יושבת בחדר שלי, לומדת לבגרויות, מוקפת בבלגן שכולו אומר
שפע מערבי.
נעליים, דיסקים, בגדים, ספרים, קוסמטיקה הכל זרוק בערבוביה
ברחבי חדרי.
אם אסתכל מחלוני אראה את חצרי היפה שלנו. דשא, ערסל וכסא נוח.
כשאצא מחדרי אוכל לשמוע את קולות הטלוויזיה, ואת רעש החיבור
לאינטרנט במחשב של אחי.
במטבח שלנו אין חוסר. שני מקררים מלאים באוכל. פרות, ירקות,
בשרים, מוצרי חלב, בקבוקי קוקה קולה מסודרים בשורה, כמעט כל מה
שתוכל לבקש.
על שולחן האוכל תמונות מהטיול האחרון של הורי לחו"ל לצד
שוקולדים מהדיוטי פרי.
על המקרר תלויה במגנט תמונה שאחי שלח מדרום אמריקה לצד טופס
רישום לאוניברסיטה בשבילו.
כל מי שיסתכל על חיינו מהצד, יראה שפע, יראה נורמליות מערבית
טיפוסית. יכולנו לקחת את הבית על תכולתו ולהעבירו כמעט לכל עיר
בעולם בלי שהוא יראה מנותק מהקשרו.
אבל אם ניקח את המבט ונעמיק איתו, נוכל לראות בחדר של אחי,
בתוך הארון מקופלות בשקט בשקט, לא רוצות להפריע לשגרת חיינו,
ערימות של מדים ירוקים לצד נעליים צבאיות וכבדות.
ועל המקרר מתחת לעשרות התזכורות השונות, הכתבות שגזרנו מהעיתון
ושאר ירקות, מחכה צו מילואים לאבא ומכתב עם תאריך גיוס
בשבילי.
ואם נשקיט את רעשי המזגן, אם נכבה את שברי השיחות הקטועות, אם
רק נדמם את קולות המכשירים המזמזמים סביבנו, מנסים להרגיע
אותנו בצפצופם המונוטוני, אם נעשה את כל זה, נוכל לשמוע
שהטלוויזיה שמזמן כבר מתפקדת כישות עצמאית בחיינו, בין אם אנו
צופים או עסוקים בדברים אחרים, היא שם, פועלת, מחברת אותנו
לעולמות רחוקים, נוכל לשמוע שהיא בעצם מדווחת על פיגוע המוני
ברחוב ראשי בעיר מרכזית, ועל הפצצות במרחק של קילומטרים ספורים
מביתנו.
אם נעמיק את המבט נוכל לראות שאמא לא באמת מסתכלת על התמונות
הפזורות על השולחן, אלא בוהה מעליהם. נוכל לראות את הדמעה
המתהווה בקצה עיניה ואת פיה הממלמל בשקט "אי אפשר להמשיך ככה,
אי אפשר".
במבט חודרני ניתן לראות שאחי הקטן שרכון על המחשב מזמן כבר
אוחז בעכבר מבלי באמת להזיז אותו. עיניו מופנות אל עבר
הטלוויזיה שבלופ אינסופי משדרת תמונות נפגעים וידו נותרה
משותקת אוחזת  בעכבר המחשב. כאילו היה גלגל הצלה, מקווה
שההיאחזות הזו תוכל לעזור לו לברוח, תוכל להפוך את הכל ללא
אמיתי ותחזיר את חייו למסלולם הנורמלי.
אם נרד לפרטים הקטנים נוכל להבין שזאת לא הבגרות הקרבה שמטרידה
את מחשבתי, אלא התהייה אם לבגרויות האלה תהיה בכלל ממשות. אם
בכלל יהיה לאן להמשיך כאן, אם בכלל אוכל לבחור לעצמי דרך חיים
עצמאית או שמא אאלץ בעל כורחי להישאב גם אני אל תוך קולקטיביות
של מצב חירום. קולקטיביות שמבטלת את החלומות הפרטיים של כל אחד
מאתנו ובכך מבטלת בעצם את הצורך והנחיצות של הבגרויות.
קולקטיביות חונקת, מזיעה רועדת, קולקטיביות שכבר האמנתי שלא
אצטרך לקחת בה חלק. כבר האמנתי שאני לא אצטרך לחבק חזק את
הסובבים אותי, לשלוח ידיים ארוכות ורועדות אל עבר בני עמי,
לאחוז בהם כולם, להרגיש את הדופק הלאומי ולפעול בעקבותיו.
מנווטת את חיי ממצב חירום אחד למשנהו, הולכת בנתיב שהוקצב לי
בדרך הגדולה אל הגאולה, לא מסוגלת לרקוד ולדלג בין הדרכים
השונות כמו שתמיד חשבתי שאוכל. מורשה לעצור בצד רק לעיתים
רחוקות ורק בשביל לנחם את עצמי ואחרים על אבדה טרייה, על עוד
אחד שנקטף מהדרך הארוכה, על עוד מישהו שלא יזכה לצעוד בדרכי
הגאולה הקיומית שלנו. ואני יודעת שכשאצטרך, ארכין את ראשי
ואצטרף לביחד הלאומי. וכמו דורות ארוכים של יהודים, אצעד בביחד
הגדול, מנסה להחזיק כמה שיותר מאתנו בליבי וגופי. יודעת שגם אם
אני לא אזכה לכך, בהליכתי זו, אני מתווה את הדרך הפרושה,
הפתוחה, הרחבה, שעוד תיפרש בפני הדורות הבאים ותיתן להם לרקוד
בשביליה. אני יודעת שאעשה זאת, כי אני יודעת שאני חלק ממשהו
שגדול ממני או מכל אדם אחר. משהו שנשרט, שנפצע אבל תמיד המשיך
ללכת ביחד אל עבר מקום שיהיה יותר טוב.
ולמרות שכבר הבטיחו לי, ולמרות שכבר האמנתי ותכננתי, היום אני
יודעת שאני לא אהיה זו שבשבילה לחמו ושרדו, שאני כבר לא אהיה
הדור הזה שירקוד בשבילי העולם, ולמרות כל הכאב על כל הדרכים
שכבר התוויתי לעצמי בדמיונותיי, כל אותן דרכים שכרגע נראות
אבודות, אני שמחה שלפחות ניתנת לי האפשרות לצעוד בדרך הגדולה
של הביחד ושבינתיים, אינני מוכרחת להפסיק את צעידתי כליל.