פתאום כבה האור.
עלטה כבדה ירדה עליי ושקט לא מוכר עטף את הכל.
הפסקת חשמל בליל חורף גשום וקר.
כל כך אופייני. כל כך לא לעיניין.
גיששתי דרכי למגירה ודליתי בדל נר . מזל שאני מעשנת, חשבתי.
תמיד כדי לראות חיובי בכל דבר. המצת היה לידי.
הדלקתי לי נר.
קטן ועלוב היה האור. הבטתי בשלהבת הדמומה, המבויישת מול החושך
הגדול, אינה מצליחה לגרש אותו בכוחותיה הדלים.
הבטתי בשלהבת כמהופנטת, מרוכזת הייתי רק בה, בקטנה העלובה
הזאת.
התיישבתי על הכורסה. הקולות שסבבו אותי באופן רגיל נדמו.
חשוך, קר ושקט. שילוב לא מרנין.
שוב בהיתי בריצוד השלהבת.
עלובת נפש, חשבתי, וכבר לא ידעתי אם התכוונתי לשלהבת או
לעצמי.
הסתכלתי על בדל הנר האומלל שלי שבאמת השתדל בשביל השלהבת שלו,
שעדיין ניסתה בכל כוחותיה, אך הצליחה להאיר רק את הנר עצמו.
שלהבת עלובה. שואבת כוחה מהנר שלה... והוא נר אומלל... מתחמם
לאורה, שופע אור נגוהות.
זוגיות עלובה, זוגיות מכלה.
הרי עוד מעט כבר לא יהיו. דרכיהם יפרדו. נפשם תישרף ותחרך...
עדיף לך בדל נר אומלל ולך שלהבת עלובה להפסיק מיד את מערכת
היחסים ההרסנית הזאת.
כיביתי את הנר.
חושך גדול ירד. כבד מנשוא.
בדידות.
חשבתי... מי יתנני אור נגוהות. |