"את דומה לכלב". בכל פעם ששמעתי את השורות האלו מהשיר של
שייגעצ, רציתי לפרוץ בצחוק מרושע ,של סיפוק ,של נקמה מתוקה
כיין לבן טוב.
פשוט ללכת לחברות שלי ולומר להן אחת אחת: את דומה לכלב.
כי הן גורמות לי להרגיש כמו חתול, הן רודפות אותי ,חה.
אבל אני, חתול רחוב שחור עזוב ודחוי ,אני עוד אנקום, חושבת
בעודי מלקקת את הדם שנשאר מהנשיכות שלהן, אשרוט ואנשוך איילל
ואצרח ,כמו שחתול רחוב מדופלם יודע.
והן יברחו עם זנבן המכוער בין הרגליים, צווחות כמו גורות
אומללות ללא בעלים, שאם בן אדם יתבונן על פניהן המעוררות
רחמים, הוא יבכה.
כן,זו נקמתי המתוקה.



מיאו.

זה סיפור קצר ,אין קשר למציאות.