הוגי דעות רבים בימינו נואשו מן התקווה, ביחד עם מאמיניהם
המונים את החברה הסוציאלית במדינה, כי את הבעיות ניתן לתקן
ברפורמות פשוטות וברורות אשר לא יגררו אחריהם השלכות בדמותן של
מרידות, הפגנות והליכה של גופים מסוימים עם הראש בקיר, משום
אידיאל או אינטרסנט ברור אשר היה בראשם אותה העת.
רבות בשנים התעסק האדם במרקחת המתוסבכת של רצונות העם כנגד
טובת העם, למולו אך משפט אחד, אשר לא תמיד הלך לפי דרכו, והוא
- "עלי לא מוטלת החובה לרצות את העם, כי אם שהעם יהיה מרוצה",
מדינאים רבים נפלו בשבי הסיסמאות המתחנפות, הפשוטות לכאורה,
מציגות הבעיות, מציגות פתרונות משלהן, והמצב חוזר חלילה, ללא
מזור, וללא תשובה כי אם במילים ובתיאוריה בלבד. רבים המדינאים
אשר שאפו להתקדם בעולמם הפוליטי תוך כדי תמיכת אהדת הקהל,
וריצוי של ההמונים תוך כדי הבטחות חסרות גב, ופרופגנזה מוקצנת
אשר שבו את ליבם של הללו, והביאו את נציגם לדרגות שבהם אינו
יכול לעשות ולא דבר אחד לטובתם, תמימות זו, אשר עלתה להם
ביוקר, אינה נלמדת כלקח, אלא ממשיכה בעקשנות לחזור על עצמה
לאורך השנים, ברבים מן המשטרים, וברבות מן המדינות, כמו הייתה
זאת תופעת קוסמופוליטית אוניברסלית, וכן היסטורית גם כן.
רואים האנשים למולם את הבעיה, מתארים אותה, מציירים אותה בדמות
גרפים, קריקטורות מתגרות, וכותרות מפוצצות בעיתונים, רואים הם
את הבעיה, אך פתרון - אין, יודעים הם את הבעיה, אך תשובה -
אין, יודעים הם את הפתרון, יודעים את התשובה, אך דרך אין, לא
קונקרטית ולא מעשית, הפתרונות היעילים דעכו עם נטילת הכוח מגוף
אחד ועם חלוקתו בין גופים שונים, אשר מנטרלים זה את זה במלוא
מובן המילה, וכך גורמים למצב בו תיקונים אינם יכולים להתבצע
בנקלה אלא אך ורק על ידי תהליך ארוך, מסורבל ולעיתים רבות -
מיותר.
הליברליזם אשר פשט בנו בתחילת המאה, והתעצם עם השנים הביא
עלינו מצב בו לנגד עינינו מתחילים הערכים להתמוגג ולהעלם, פרות
קדושות נשחטות ללא מחילה וללא התגוננות, הטוב, לפתע הופך רע.
הרע לטוב ושוב מתהפך וחוזר חלילה, צדדים צועקים, מתנגדים,
נלחצים, והמוסר החל חומק כטיפות מים בין האצבעות הפתוחות של
הכביכול - "חברה חופשית ומתוקנת", אותה חברה אשר באה אל העם
בחיוכים ונותנת לו את זכות ההחלטה הדוגמתית, אשר ניתן לקבלה
משום אמונה בלבד -  לגבי עתידו, פושטת את גופה כשטיח לרגליו,
ומעניקה לכפותיו הבוציות דריסת רגל עליה, דריסת רגל אשר מלכלכת
ומשחיטה אותו שטיח, ובתהליך איטי ומייגע מוחקת החיוך מפניהם של
הללו הפורסים עצמם כמתוך הקרבה אישית, במטרה, ובשאיפה, שהעתיד
יבטיח להם את אהדתם של הדורכים עליו, וכוחם יתעצם עקב כך.
אותה חברה ליברלית אשר גזלה ממנו את המסגרות, אותו
פוסט-מודרניזם אשר התפשט כסרטן בקרב התרבות , המסורת ודרך
השלטון, והטיל עלטה על כל ניצוץ אור של תקווה כי התיקון יבוא
בדמות פתרון מעשי אשר בא מגופים יודעי עניין, מתוך מניעים
עניינים ולא אינטרסנטים, כלומר, מתוך שאיפות נכונות ואמיתיות,
ולא בתור דרך עקיפה ומפותלת ליישור קו עם מוקדי כוח, וקבלת
מענק עוצמתי אדיר לזכות רצונם הבלעדי, דבר המציג את השלטון
הטוטאליטרי, או הבירוקרטי ריכוזי, כמתנת האלים, ולא כדבר אשר
יש למגרו במהרה כמו היה כתם מזהם על מפת האנושות. יאמרו רבים
המתחסדים ברצון לתורת העולם החדש, המודרניזציה החדשה, התרבות
החדשה הבאה להעניק שוויון חופש והזדמנויות לכלל האנשים ללא
הפרדה בין דת, גזע ומין, יאמרו הלוו כי ריכוז הכוח בגוף אחד
הנו ראשית הדרך לאומללותה של החברה, וכי הדמוקרטיה באה למנוע
מעשה, כביכול -  דיקטטורי זה.
יצוטטו אותה אנשים מספרי ההיסטוריה, באצבעם יורו על פגמי האדם
במהלך השנים, איך נתן לפשיזם לעלות לשלטון, איך סבל מנחת זרועה
של המפלגה הנאצית, איך הדרך הסטליניסטית השמידה רבבות של
קורבנות חפים משפע, יאמרו הללו את זה, וכל מילה אשר תצא
מפיותיהם - אמת היא. יאמרו כי הדמוקרטיה היא משטר נאור וחכם,
ויצדקו, יאמרו כי השוויון הוא דבר הכרחי וחשוב לחברה מתוקנת -
ויצדקו, יאמרו כי על העם להחליט על גורלו שלו - ויצדקו, יאמרו
כל אלו ועוד רבות, וכל מילה אמת גמורה ומוחלטת, מה כן, כי
הוויית העולם, ודרך פעולתו היומית על כל רבדיה הקטנים, אינה
מסתכמת ופועלת לפי כמה משפטים יפים מן הספר, ולא לפי לקחי עבר
למיניהם, החברה האנושית פועלת, וגלגליה אינם תיאוריות , גם אם
מוצדקות, ואינם רצונות טובים של הוגי דעות ומנהיגים, הדרך
היום, יומית דורשת מן השלטון החלטות תקפות ומהירות, אשר אם לא
הן, יחלו לטבוע האנשים ולקרוס תחת העומס של חוסר המעש, הנגרם
עקב ויכוחים ממשוכים וחסרי כל תכליתיות, את המילים במצב זה יש
להשאיר בצד, ואת המעשים להוציא אל מתוך לארון, ולנקות מעליהם
את האבק אשר הצטבר עם השנים.
הפלורליזם אשר ממנו בנויה החברה, ועליו מושתתת הדמוקרטיה,
מהווה בעיה בפני עצמו, תופעה זו, היוצרת התנגשויות וחיכוכים
בלתי פוסקים בין הפלגים הרבים והשונים אשר בעם, יוצרת מתח בלתי
נראה, ומוסיפה מבלי לשים את ליבה לכך, את אותם עצי הסקה למדורה
אשר היא עצמה עומדת לעלות בה על המוקד. אבסורד זה, אשר את
ראשיתו ניתן למצוא בתחילתה הראשית של אותה אסכולת - האדם, מן
הרגע אשר נתנה בו האבולוציה אותותיה, ומן הרגע בו הוא עצמו החל
לפתח רעיונות אלמנטריים אשר מהם צמחו כל אשר רואים אנו לנגד
עינינו מרגע הקימה, עד רגע האשכבה, מאז ומעולם לא ידע האדם מהו
הנכון בשבילו, ומהו הטעות, וכל חייו, כל ההיסטוריה המלווה אותו
מראשיתו ועד סופו האלמוני, אינה אלא שרשרת פתרונות שווא, אשר
התחלפו להם במחי יד, כגרביים משומשות, וממסקנה זו, אפשר
להבחין, כי אין האדם רואה אלא את אשר רוצה הוא לראות לנגד
עיניו, ובו רוצה הוא להאמין כאמת המוחלטת והבלעדית, כ'פתרון
המושלם'!!.  
פולמוס סוער, דיסקורציה אשר נערכת עד היום בין הצד המתקרא -
שמרני, ובין הצד המתקרא - ליברלי, הנו קונפליקט אשר מתנדנד
בדיסוננס בין הכוחות הפועלים, ופעם נוטה לטובת זה, ופעם נוטה
לטובת האחר, תוך כדי הארה של אותו צד באור הזרקורים ומתן ביטוי
לדרכיו ורעיונותיו.
מגמה דופלקסיבית מסוימת אשר החלה להתפתח עם השנים בעולם כולו,
וראשיתה בניצני המרד על ערכי המסורת, והתרבות הישנה, הארכאית,
ולעיתים הקשה והמגושמת. מן אותו הרגע החליט אותו הצד כי
מעוניין הוא לפשט את המסובך מתוך אידיאל וחזון כי מעשיו באו
להחדיר את התרבות, במתכונתה המשופרת, אל תוך השכבות הנמוכות,
ועיתים הנחותות של העם, הן מבחינת מעמד, והן מבחינת השכלה,
וברור הדבר כי שניהם מצטלבים יחד ומתקשרים בכל אשר נוגע
להשפעתו של האחד על השני, ולעיתים נוגעת להגמוניה אשר למעמד
האריסטוקרטי, ולחלק העבה והשמן אשר היא נוגסת מעמדות הכוחות
אשר בשלטון, לעיתים תוך כדי 'ניצול החלשים', 'רמיסת ההמונים',
ושאר אמרות סוציאליסטיות כאלו או אחרות המשמנות את שני החלקים
הפועלים יחדיו, באותו אופן, ובאותו זמן ונקראים - האיזון
החברתי, וככל שנוגע הדבר לבעיות המעשיות ותיקונם היעיל, אין
אמרות שנונות אלו, ושאר סיסמאות אשר מקטרגות את השכבות
העליונות, יכולות להוות תחליף הולם למצב אותו הם רואים כפסול,
והוא, אף אם פסול הוא באמת, ולא רק לפי מראית עיניהם, אלא
מבחינת יעילותו ונכונותו, וכמות הקשיים אשר יוצר הוא לעם, אינו
ניתן לחלופה בשום אופן בקולות וצלילים, גם אם הללו משכנעים
ומציירים את העתיד בידם -  כורוד יותר.
תיאורים מליציים של העתיד לבוא, מוכרזים בפנינו משחר הימים,
עתידנים המנבאים הרס וחורבן, לצדם של האופטימיסטים יותר,
החוזים כי הפתרון אינו רחוק, וכי אם נמתין בסבלנות הוא יפרח
ויופיע, יגאל את האנושות מסבלה המצטבר עם השנים, הולך וגובר,
פורץ את גבולות מסגרתו, הופך למפלצת אשר אינה ניתנת לריסון,
ומתרחקת בכל רגע נתון מן התרופה, מגבירה משעה לשעה את עוצמתה
ומידת הסכנה אשר היא טומנת בחובה כאיום לציבור.
פשיטת הרגל של הפתרונות המודרניים בחברה של היום, יצרו מעין
מבוך סבוך אשר בו הולכת החברה במעגלים, חוזרת על צעדיה, אך
מעניקה לאותם צעדים חזות אחרת, צורה אחרת, קוראת להם בשמות
חדשים כמעטה על צורתם המקורית, מייפה אותם בקרם ועטיפות ממתק,
למען הללו יהיו ערבים לחכם של ההמונים, והללו יחשבו כי התרופה
אשר הם בולעים, אותה תרופה מרה ובלתי נסבלת, הנה בעצם כפית
גדושת סוכר מתקתק.  אותה תרופה אשר מנסים השלטונות להאכיל בה
את הציבור, היא זו אשר ממנה הציבור סולד, ואותה שואף הציבור
להרחיק מעל פניו בלא קשר בין אם תעזור או לא למחלתו, כילד קטן
ממש, אשר אינו מוכן לסבל רגעי, בלבד שיהיה לו בריאותו, ורוחו
תחזור אליו מאוששת כמו מעולם לא היה חולה, אותו ילד המעדיף את
הסטטוס במצבו החולני, ואינו רוצה לשמוע אודות תרופה מרה, הוא
בעצם אותו ציבור, אשר עמו נאלצים המשטרים להתמודד, ואת התרופות
נאלצים הם למתק במתן כספים, שוחד, בהפרחת דמיונות שווא, וכן
הבטחות כי אותה תרופה לא תהיה מרה כלל וכלל. בעזרת אותם שקרים,
מתקדמים הם לאט, אך ביסודיות לעברו של אותו פתרון, אלא שאותו
פתרון, לעולם לא יכירו בו האנשים, כי מעולם לא היה להם תרופה,
אלא אך ורק ממתק עם כמה טעמי לוואי הנשכחים במהרה.
מצב זה אשר על פניו נראה כיעיל ותקין לחלוטין, וכעובדה נחרצת
כי אותם ההמונים אינם יכולים להכריע בשיקול דעת רציני ונכון
אודות עתידם וגורלם, וכי את תפקיד זה על השלטונות לקחת ולבחור
למענם, הנו בעצם תרמית אשר מרמים בעלי הכוח את עצמם ואת
פקודיהם. בעזרת טקטיקה הפועלת נגד עצמה, מפעילים הם בעצם מעין
פצצת זמן וכאשר יגיעה זמנה להתפוצץ, יתנפצו כל האשליות,
והאנשים, ויחד עמם כל השכבות השולטות, יעמדו ערטילאיים וחשופים
כנד האמת המרה הלא היא כי - מעולם לא עשו דבר, ומרוב סוכר,
התרגלו האנשים לתרופות הפשוטות, הקלות לכיסוי, ועתה כאשר אין
עוד דרך למתק את הגלולה, וכי המחלה נעשתה גרועה מכפי שציפו,
אין העם מוכן לקבל עצת הרופאים, והוא נותר לשקוע בגחמנותו
המובנת, עד אשר קץ כזה או אחר ינסוך על במת חייו את מסך
התאטרון העגמומי, ואותה הצגה, הנקראת - האנושות, תבוא על סיומה
בדמעות של צער, יגון וחרטה.

תום כהן, י"א, 2000