יאיר הוא היה המפקד בגדנ"ע בבסיס שדה בוקר...
הוא באמת בנאדם טוב. הוא היה קשוח איתנו נורא.
קרע לנו את התחת. אבל היה לו מן המתיקות הזו שאי אפשר היה
להגיד עליו משהו רע. במיוחד ברגעים שאמרנו משהו מצחיק ואסור
היה לו לצחוק אז הוא עשה עיוות כזה בפנים שלו והפך לאדום.
היה לנו קר עד מאוד, אבל לא התלוננו, כאילו... לא כמו שהיינו
מתלוננות אם אחד ההורים היה איתנו שם.
גם השעות הלא מסודרות שם בגדנ"ע, יכלו להטריף פילים! היינו
יכולות לקום ב 8 ולהספיק בדיוק אותו הדבר בלי לקום ב 5, אז היו
מוותרים על הפעילות גופנית שעשינו על הבוקר, היינו יכולות
להסתדר בלי זה.
כמובן שיש גם את העניין של 'תורנויות מטבח ושירותים', טוב
שירותים היה דוחה אבל אפשר היה להגיד שיכלנו לנקות שם, אבל
מטבח?! נו מה הם רציניים? שחבורה של קצת פחות מ- 16 ילדות
קטנות ומפונקות שהגיעו מהמושבה שלא מזיזות ת'תחת אפילו לא
בשביל עצמן, ינקו כלים של לפחות 500 אנשים??? כן כן מאוד ראלי.
נו אז מכינים אותנו לצבא, אבל לא מכינים אותנו לקראת החדר
מיון! כן,  'אכלנו' שם. עד כמה שאפשר היה לקרוא לדבר הזה אוכל,
אבל אני אישית מבטיחה לכם שבסיר הגבוהה עם הג'יפה הבלתי מזוהה-
בזה לא נגעתי! בסוף מצאתי את עצמי בתוכו משפשפת משהו שהוא לא
נעים, לא מריח טוב, ובנוסף לכל לא רק שממש לא כיף לי, הוא גם
מעלה לי את החלושס! במיוחד שהחבר'ה מכפר סבא שהיו גם הם בגדנ"ע
שלהם... לא הפסיקו להעביר לנו ת'כלים ולהשתעשע מהרעיון שהם כבר
לא צריכים להמשיך לשטוף את הכלים אלא עכשיו נשים עושות את
זה... אם הייתי קצת יותר חזקה, אוקיי קצת הרבה יותר חזקה,
הייתי מרימה עליהם את הסיר עם הגי'פה... (כמה נשי מצידי, אה!)

סיימנו תורנות מטבח של אולי 6 שעות... יצאנו ספוגות במים... לא
מספיק שקור אימים שם, ולא מספיק שלאט לאט אנחנו מרגישות
שהאיברים אצלנו בגוף מתחילים לנשור, עמדו מחוץ למטבח המורות של
בית הספר, צוחקות צחוק מטורף ומצביעות עלינו כאילו אנחנו
הקופים שבגן החיות! אז אם הרגשתי מושפלת לנקות את הסיר עם
הג'יפה, כאן הרגשתי יותר מושפלת, היה להן מבט בעיניים של-
יוווו איזה פיספוס שאסור להן להיכנס לחדר המורים, אחרת היינו
עושות להן תורנות שם חופשי! אבל לגבי זה הבלגנו...
טוב... המקלחות? המקלחות שם היו נוראיות, לאיזה 120 בנות היו 4
מקלחות שגם בהן אם מסובבים את הברז האדום (החם!!) מקבלים קר...
אז ההיא שבתא השני קיבלה פתאום חם (אבל היא רצתה קר!)אז היא
סיבבה לקר אז אני מקבלת קר במקומה(אבל אני רציתי חם)...  אז
בשביל שיהיה איזון בין קור לחום מצאתי את עצמי מקפצת בין כל
התאים במקלחות רק בשביל שהקרח שהיה לי בין העצמות יפשיר טיפה.
אפשר היה לשמוע מבחוץ את מי שמתקלחת שם רק בגלל הצעקות:
"'היייי מה קורה פה??"
"אייי קר לייי... "
"כוסאמק!! מזה החום הזה??"
"מה יש לך חם?? זוזי זוזי!! תני לי חם... היי אמרת חם!! קפוא
פה..."
"הנה הנה בואי פה יש חם?? לא לא... עכשיו אין חם..."
"אולי תפסיקו לסבוב את הברזים!!!"
כל זה היה בשעת ת"ש, המלקחות היו רק חלק מהתענוג- באותה השעה
אנחנו צריכות להתקשר לכל מי שאנחנו מכירות - שזה לוקח לפחות 50
דקות, בחשבון פשוט-  נשאר לנו 10 דקות להתקלח, לארגן ת'שק
שינה, לנקות את האוהל, לדבר עם כל החבר'ה שבאוהלים האחרים,
לשמוע את הצחוקים שעברו עליהם באותו היום ועד כמה זונה
הרספי"ת, המ"פ שאגב הייתה מאוד נשית (לא!) והמ"מ הכוסית ההיא
שבא להרוג אותה בגלל השיער הכל כך מושלם שלה - שאח"כ גם גילנו
שיש לה אחות תאומה! אחח החיים ממש חייכו לנו באותו השבוע.
באחד הימים היה לנו גם יום שטח. את האמת? אין לי ממש מה
להתלונן עליו כי היה ממש כיף. מי היה מאמין שמעיין בן דוד,
הפדלאה של בית ספר, זאתי ששונאת חול, תתלהב כל כך מהיום שטח?!
לא חשבתי שלהשתטח על החול באמצע המדבר, לעשות פזצתות, אזר
(מימין! עם המרכז קצת הסתבכנו), לשכב בתוך הקוצים כי - 'קוצים
נעים', ולאכול את הפריסה עם שוקולד עם גושים בתופסת נאה של
חול, יהיה היום הכי מאגניב שהיה לי שם!!
הבוקר שאחרי, כמובן שלבשנו את אותם המדים - אחח הריח ניחוח היה
מדהים ממש... ושלא נדבר על הקוצים שעקצו אותנו עד ליום שהחזרנו
את המדים לרספי"ה...
באחד הימים עשינו שם גם מטווח. השיעורים על הנשק הרדימו לי את
הצד השמאלי של התחת... מזווית העין קלטי את המפקד שלי, נרדם...
אבל הוא התעורר כל פעם שהמ"מ הכוסית הסתובבה אליו... אפשר היה
להבין למה, למרות שלפי דעתי ודעת המון בנות מהשכבה שהיו שם...
היה למ"מ רומן עם המפקד השני (חבל, דווקא המפקד שלנו היה חמוד
לאללה), מצד שני, אי אפשר היה להאשים אותה... המפקד שכביכול
היה לה רומן איתו- היה אחד מהבחורים הכי יפים שראיתי... ולא
הוא לא היה שמן... ולא... לא היה לו זקן (אסור להם לגדל...
בעסה... דווקא יש הרבה חיילים שזקן יכול לעשות אותם עוד יותר
מושלמים) הוא פשוט היה משגע מבחינת החיצוניות... בקשר
לפנימיות... אני לא יודעת, תשאלו את צוות 1.
בכל אופן, קצת סטיתי מהנושא... אחרי כל השיעורים עם המ"מ סוף
סוף יצאנו מחוץ לבסיס כדי לעשות את המטווח...
כולן תופסות את המשטחים שלהם... ה M 16 היה קצת בגובה שלי אבל
חפיף... בצורה אנכית הייתי יותר גבוהה - בפעמים שהצלחתי להרים
אותו, כן?...
היינו צריכות לירות בו רק מתי שנוגעים בנו. אחרי שנגעו בי
והמ"פ הנשית שהייתה לי הלחיצה לי את הנשמה, יריתי.
חשבתי שאני הולכת למות מהריח.
אחרי שכולן יורות, אומרים לנו להוריד את האוזניות ואז כולן
ביחד רצות לראות אם היא פגעה במטרה. כמובן שלא פגעתי במטרה
שלי... אבל חפיף... פגעתי במטרה של חברה שלי ;).
באחד הערבים הראשונים שלנו שם, המפקד החליט לעשות לנו משחק
גיבוש... כל בת מהזוג צריכה לספר את סיפור חייה של בת הזוג שלה
ולמי שהסיפור חיים הכי ישעשע תזכה להיות מלכת זימבבוהה למשך כל
הגדנ"ע... נחשו מי ניצחה?! נו, ברור שאני! משום מה חברה שלי
התחילה לספר את כל הסטיות שלי, המפקד נהיה סגול מרוב צחוק ואני
כבר נהייתי ירוקה מרוב בושה, הוא בטח מזה חיכה שאני יחזור
הבייתה... היא ממש סיפרה עלי הכל... עכשיו נהדר, כל הפרחות
יודעות עלי מה שאמא שלי לא! נפלא ממש... העיקר שאת המפקד אני
לא אצטרך לראות יותר בחיים שלי... כולי תקווה שאני לא אפגוש
אותו בבקו"ם ביום שאתגייס, או בכלל לפגוש אותו אי פעם בחיים
שלי כי זה כבר יהיה יותר מידי בשבילי... פאדיחות, הוא יודע עלי
יותר מידי... ומסכן היה צריך לסבול אותי במשך שבוע- לדעתי, הוא
צריך לקבל צל"ש רק על העניין הזה. או לפחות קידום, להיות מפקד
בגדנ"ע לחבורת בנות קטנות ומציקות זה נראה לי רחוק מכיף חיים.
בשיחת סיכום שלנו עם המפקד... אחרי ההתערבויות בלי הסוף שכולנו
עשינו בן כמה הוא... הוא סוף סוף גילה לנו! המפקד שכל שניה היה
עושה לנו-  יש לכן 50 שניות לשטוף ידים 50 שניות זוז!!! 2
שניות 2 טורים... 2 שניות זוז!!! הלחיץ לנו את הנשמה, הרגלים
הלכו מלעמוד מרוב שחיכינו לכבודו, והאף שנשר שעמדנו למסדר כל
בוקר ב 5!
היה כולא בן 18 ו- 5 חודשים!! ההבדל גילאים היה עצוב... נשארתי
עם פה פעור לפחות לכמה דקות...  
אבל אני יגיד לכם את האמת, באמת מכל הלב. היה שבוע מדהים. מלא
התלוננויות אבל אין סוף חוויות.