לפני שנים רבות, במקום לא רחוק מכאן, חיו שני ערבים, מוחמד
וחמדי. כולם ברחוב היו קוראים להם ה"חארות", לא כי האופי שלהם
היה כזה, אלא בגלל המראה. האמת, אם חמדי היה מתקלח ככה פעם
בחודש, אולי היה יוצא ממנו משהו ואפילו איזו פאטימה היתה
מתאהבת בו, אבל מה לעשות, הם אהבו את המראה המלוכלך.

יום אחד החליטו החארות לצאת קצת מעיר הולדתם, עזה. הם ארזו
תיק, התלבשו חם ויצאו לדרך. אחרי בערך רבע שעה הליכה, הגיעו
לפרצה בגדר, עברו דרכה והמשיכו לצעוד. מאשקלון תפסו טרמפ
לאשדוד ומשם ברכבת עד תל אביב. הם הרגישו בחו"ל, ממש כמו
שאנחנו מרגישים בניו-יורק. החארות החליטו שהם חייבים להביא
מתנה להורים. אחרי הכל, כל הטיול מומן ע"י ההורים.

מוחמד הציע לקנות זר פרחים ובונבוניירה, אבל חמדי התנגד כי הזר
ייבול כבר עד שיגיעו, ולכן החליטו על עציץ. החארות הלכו למשתלה
בתל אביב וקנו עציץ. לא סתם עציץ, המוכר אמר שהעץ שבעציץ יצמח
לגודל ענק ויהפוך את הגינה של החארות לאם כל הגינות. החארות
קנו את החירטוט ואת העציץ, ואפילו קיבלו בונוס, כדור קטן
שמאפשר לשתול את העץ שבעציץ בכל מקום, אפילו באויר.

החארות המשיכו להסתובב בעיר, נכנסו לפאבים, שתו, נהנו, רקדו,
שתו, עישנו, ממש עד שכבר בקושי עמדו על הרגליים.

בבוקר שלאחר מכן נכתב בעיתון כי בלילה נתפסו שני מחבלים, כנראה
בדרכם לפיגוע. המוזר היה שהם נתפסו ישנים, שיכורים ובאמצע
הכביש. הם מיד נלקחו למרתפי השב"כ, אחרי כמובן שזרקו לכביש את
גלולת הרעל שהחזיק אחד מהם. ואת הצמח שהחזיק השני פירקו מהעציץ
מכיוון שחשדו שזה מטען והשאירו את הצמח עצמו על הכביש עד שיגיע
החבלן ויפוצץ אותו. כשהגיע החבלן הוא לא מצא כלום וחזר לתחנה.


אחרי שנים רבות, במקום לא רחוק מכאן, שוכב אני, מגובס כולי מכף
רגל ועד ראש. המשטרה לא מאמינה לי שהתאונה לא קרתה באשמתי, בסך
הכל הייתי בדרך למוסך בגלל נזילה ברדיאטור ובזמן שעמדתי בפקק
פתאום צמח עץ מתחת לאוטו שלי, אשמתי? זין אשמתי! ומה החוקר
הגאון עונה לי? אז את מי תאשים? את הערבים בטח, נכון? כל
הערבים חארות? לא, עניתי. רק שניים...