בסיס.
צפצוף מעצבן על הבוקר מודיע לי שצריך לקום.
איפה אני? פוקחת את העיניים ועדיין חשוך, מושיטה יד לעבר
הפלאפון והמיטה הצבאית חורקת בדרכי אליו. בוקר והרבה יותר מידי
מוקדם.
מאירה עם המכשיר מעט על החדר, כולן עוד ישנות. לא, אני צריכה
לקום, לא להירדם שוב. מתיישבת על המיטה ומוציאה את המדים
החגיגיים, יום חמישי היום, הולכים הביתה.
יורדת מהמיטה, דורכת לניצן על הפנים כמו בכל בוקר ושוב שמחה
שבחרתי במיטה העליונה, משתדלת לעשות כמה שפחות רעש בכדי שהן לא
תתעוררנה אבל כבר נשמעים מלמולים של בוקר ואנחות ייאוש. יוצאת
מחדר השינה לעבר חדר האוכל, בסיס נטוש בדרום, אפילו חלקת דשא
אין כאן, חוץ מזה, מי ממקם את חדר האוכל כל-כך רחוק מהמיטה?

נכנסת לחדר האוכל, לא אומרת שלום לטבח ולא מתייחסת לקצין שבוהה
בי עוד מאז שהייתי קורסיסטית ונרדמתי בהרצאה שלו... ממשיכה
בדרכי הישר לשוקו בשקית שיושב לו על כיסא המלכות כמו בכל בוקר.
אין דבר יותר כיף משוקו על הבוקר.
בקצה החדר יושבים להם זוג, היא עליו ובלי שום בושה מתנשקים להם
בלהט. על הבוקר? עוד לא צחצחתם שיניים. ועוד נשיקה עם עיניים
עצומות? מעולם לא הבנתי למה להתנשק עם עיניים עצומות. מי החליט
שזה יותר רומנטי? לדעתי, אין דבר יותר כיף מאשר להתנשק עם
עיניים פקוחות, הוא לעולם לא יהיה יפה כמו שהוא יפה כשהוא
מנשק, כל-כך מאוהב ושלם. "40 סנטימטר" מלמלת לעצמי במרמור
וטורקת את הדלת מאחוריי.

ממשיכה למחלקה, הבטחתי לשבת שם כמה שעות לפני שאצא הביתה.  
מגיעה ושוב לא זוכרת את סיסמת הכניסה, אחרי כמה דקות של
נסיונות וניחושים מתייאשת ודופקת בדלת שוב ושוב בערך רבע שעה
עד שלמישהו יש כוח לקום לפתוח את הדלת ולתת לי מבט נאצה על
החוצפה ששי לי להקים אותו מהכיסאות הרכים שרק עכשיו הביאו.
מחייכת בנימוס ומתעלמת.
"בוקר טוב" אני שומעת מקצה החדר, "בוקר טוב" אני מחזירה כששקית
השוקו עדיין תלויה לי מהשפתיים.
טל כבר שם, הוא תמיד שם. "להתקדם" זה המוטו. חולפת מאחוריו
ומנסה להידחס במעבר הצר שבין שורות הכיסאות בבית החרושת
למחשבים ומבלגנת לו את השיער, הוא לא מתייחס אז אני עוברת
להציק לבא בתור, לירן. הוא שונא שמבלגנים לו את השיער "אוף. די
כבר את." זהו. משימה הושלמה. אחר כך עדי, עם הצמה שכיף למשוך
בה כי היא אלסטית. טעות רצינית עשיתי. עכשיו היא מקשקשת, כשהיא
מתחילה, אין דרך לעצור אותה. כשהיא מסיימת, אני ממשיכה הלאה
ומדלגת על כמה אנשים לא חשובים בדרך. באסה לשבת בכיסא האחרון.
אני אשב שם כמה שעות ואעשה כאילו אני באמת "עסוקה" עד שיהיה
סביבות שתיים וחצי ואני אוכל לומר להתראות. שחר המפקח...
"מפקח" מסתכל כל כמה דקות לראות אם אני באמת עושה משהו כי ככה
אמרו לו לעשות במטרה לאיים, אבל זה לא באמת עוזר. את הזמן שלי
אני מעבירה בבחינת האנשים ובצפייה בדברים הקורים סביבי, כמות
הפעמים שהמבט שלי באמת הופנה לכיוון הקלסר שאני אמורה ללמוד
ספורים במיוחד.
אחרי שעה וקצת עדי נזכרת להודיע לי ששקית השוקו עדיין מחוברת
לפי. מוציאה את השקית ורק אז קולטת ששרירי השאיבה שלי התעייפו
מאוד ממציצת שקית ריקה בעליל.
12:30 מגיע, כבר ארוחת צהריים ואני כבר וויתרתי על הקלסר, את
החומר הזה אני כנראה לא אדע בחיים. אורזת מהר את הדברים וצועדת
חזרה לחדר האוכל, מדהים כמה הארוחות מגיעות מהר בבסיס, חברה
שלי פעם אמרה שכל השבילים, בסופו של דבר, מובילים אל חדר
האוכל.

בארוחת הצהריים אני כבר לא חוסכת וממלאת את הצלחת שלי עד הסוף,
מוודאה שאני בטוח לא משאירה שום חלק חשוף בצלחת למראית העין.
קוסקוס, אורז ותפוחי אדמה. קצת חומוס בשביל הטעם. שניצל, דג
ועוף כמנה צדדית. וירקות? חלילה.
מחפשת שולחן עם פרצופים מוכרים ומתיישבת. לירון, ההזוייה של
החבורה, מרים, הרעשנית ודפי, השקטה. שולחן מגוון. כולנו אוכלות
כמו בהמות שלא ראו אוכל שנים, במיוחד לא לפני מספר שעות
ספורות, אבל בכל זאת עושות מאמץ להכניס מילה פה מילה שם בכדי
שלא ניראה ברבריות לחלוטין ושיחת חולין ישנה. מזדרזת לסיים את
הארוחה, השעה שתיים עוד רחוקה ולי נמאס כבר עכשיו. הבית קורא
לי. רצה לחדר, כמה שאפשר לקרוא לזה ריצה אחרי ארוחה כזאת.
מדליקה את האור ומגלה שיאנה כבר הספיקה לחזור לישון. זה התפקיד
שלה בחבורה. לישון. בגדול היא צודקת, אין דבר יותר כיף משינה
עמוקה בצהריים. אז אני משתדלת להיות שקטה, מכניסה מהר את
הדברים ולוקחת כביסה מלוכלכת. סוגרת את הדלת מאחוריי בדממה.

הדרך הביתה.
המתנה לאוטובוס מחוץ לש"ג זה סיוט במקום הזה. דבר שלא נגמר.
האופק נקי עשרות קילומטרים ואין אוטובוסים, רק אני ואותו ספר
מחורבן שאני תקועה איתו כבר חודשיים שפשוט לא רוצה להיגמר.
השמש יוקדת עלינו, כמו שרק בדרום היא יודעת, אבל המעיל אצלי,
בתל-אביב כמובן יורד גשם. כשנמאס לי מהנסיון הכושל של לשקוע
בספר המשעמם שלי אני מוציאה את הטלפון החדיש והמחודש שלי עם כל
הפונקציות בעולם שאף אחד לא צריך אבל כולם נורא רוצים ומתקשרת
לכל מי שאני מכירה שיעזור לי לשרוף את הזמן. כשאני מבינה שגם
זה לא הולך לי ופתאום לכל החברים שלי יש חיים בזמן הכי לא נחוץ
- האוטובוס מגיע.
נסיעה ארוכה ומייגעת ללא שום מקום ישיבה גם בחלום הכי ירוק זית
של כל חייל. שעה וקצת ממשיכים ככה עד שבקצה האוטובוס רואים
ניצנוץ של עיר וכולם נושמים לרווחה. האוטובוס עוצר בתחנה
המרכזית של באר-שבע וכולם מסתערים החוצה. בתוך ההמון הירוק,
הולכת אחרי הצאן ונשמעת קריאה "חיילת!" למה בחרתי להסתובב, רק
אלוהים יודע. מולי עומד חייל בינוני עם סרט גדול על הזרוע,
משטרה צבאית. אלא מה? לאחר שהוא נוקב בכל החלקים הלא תקינים
שבלבושי, "הנעליים, החגורה, הסוודר, העגילים והשיער", "אוי"
אני מחזירה כתשובה אינטלגנטית ובוגרת לאדם המציב בפניי דיון
אינטלקטואלי סוער, "עליי לתת לך תלונה" הוא אומר, "ועלייך לתת
לי מספר לטפון".
אין דבר יותר כיף משוחד. חיש קל נתתי לו מספר טלפון מזוייף
שקצת יותר מידי דומה לטלפון של חברה שלי, בתקווה שהחלקים לא
ישלימו וחזרתי לצאן בדרכי לרכבת.

תחנת הרכבת עמוסה כמו בכל יום, אבל למזלי כל אלפי האנשים
שממתינים לרוץ ולהידחס יחדיו לאותו קרון עוד לא הבינו שהקרון
הראשון תמיד פנוי מפני שכולם חושבים שהוא הראשון שהתמלא, בדיוק
כמו שחשבו הקודמים להם. אז אני יושבת לי לבדי בקרון, יחד עם
עוד אישה ששקועה בספר מעניין, לא כמו שלי.
התחנות עוברות ואני כבר יכולה לספור אותן לאחור, התקליט המעצבן
שמתנגן  ברקע מפריע לשינה בכל תחנה מחדש, "אבקש מהנוסעים לא
לשכוח חפצים אישיים וילדים ברכבת", לידי התיישבו שני חיילים
שלא הפסיקו לדבר ועכשיו גם הם מפריעים לי לישון ואחד מהם לא
מפסיק לשחק עם הנשק שלו ולשאול את השני מה כל כפתור עושה בעת
לחיצה, במטרה שהנשק יענה לו קודם.
העצלנות העיקה עליי ובסופו של דבר החלטתי לא לעבור מקום, מחוץ
לחלון בתחנת "ת"א אוניברסיטה" אני רואה אמא הולכת עם עגלת
תינוק לאורך התחנה ולפתע היא עוצרת, מסתובבת אל התינוק שלה,
מכסה אותו ומחייכת. אני לא יודעת למה, אבל באותו רגע זה היה
אחד הדברים הכי יפים שראיתי. אני לא יודעת אם התינוק בכה, או
ילל משהו, אבל אם היה עושה זאת, לא סביר להניח שהיא הייתה
מרימה אותו? ללא ספק אין דבר יותר יפה מאהבה של אם.
מתישהו במהלך המחשבה הזאת נרדמתי. תחנה אחרונה, תחנה שלי. אמא
באה לאוסף אותי. הרוטינה הקבועה. איך את מרגישה? בסדר. איך היה
בצבא? צבאי. התגעגעת אליי? מאוד. תעזרי לי לסדר את הבית? כן.
אבל אמא שלי נהדרת, אין לי מה להתלונן.

בית.
הזמן בבית עובר מהר. כבר סיימתי לסדר, לשטוף כלים, לפרוק כביסה
ולקפל את הנותרות. מתקשרת אליו, הוא לא עונה. כנראה עדיין
בעבודה. אני לא אראה אותו היום, יש לו לימודים, מבחנים ופגישות
חברים. לא נורא, כנראה מחר. התקשרתי לכרמל, חברה וותיקה מן
האזרחות וקבענו להיפגש לקראת ערב. המקום: לא ידוע. אבל חייב
להיות שוקולד. מהר רצתי להודיע לאמא לפני שהיא מוצאת תירוץ
ל-לא לתת לי את הרכב ועכשיו אני חופשייה להירדם עד הערב.
בחלומות שלי.
שתיים עשרים בצהריים, גיהנום בבית שלי מתעורר ושני האחים
הקטנים חוזרים מביה"ס. "קטנים". אחד בן שלוש עשרה שיכול לפרק
אותי מאז שהיה בן תשע. ואחד בן אחת עשרה שחוטף ממנו מכות מאז
שהיה בן שנה. אני כבר לא מנסה להיכנס להפריד ביניהם, הבנתי שזה
חסר פואנטה. הם כבר שנים יותר חזקים ממני. וחוץ מזה, עוד לא
החלטתי איזה אח אני מעדיפה להציל ממוות. כל עוד יהיה אחד פחות,
יהיה יותר שקט. אז הם בשלהם ואני כמעט בשלי. בכל אופן, לישון
זו כבר לא אופציה.
את השעות הנותרות ניסיתי להעביר מול המחשב והמקרר. מפני ששניהם
ריקים, לא נותר אלא לחזור לספר המשעמם.
תשע בערב, הספר נגמר. אני לא אפרט על השיעמום הנוראי וחוסר
הפואנטה שבספר. מרדים אותי רק להיזכר בזה. אבל לא ספר מומלץ.

כרמל.
כרמל מתקשרת בעצבים. איפה את?! אני באה, אני באה.
כרמל היא מהחברות הוותיקות, שלא ברור איך או למה החזקנו עד
היום, אבל בכל זאת חבל לוותר. חוץ מזה, היא שטן קטן ויש לי
חיבה כלפי אנשים כאלה. אז קמתי מהר והתארגנתי. מקלחת בבית, עם
מים חמים וללא כפכפים, הדבר היחיד שאני חולמת עליו בבסיס. אז
אחרי יותר מידי זמן במקלחת וידיים מצ'וקמקות אני יוצאת, מתלבשת
ונוסעת לכיוון כרמל.
היא לא גרה כל-כך רחוק, חצי שעה נסיעה בממוצע, כמה צמתים,
פניות ו Alanis Morissette מנגנת ברקע והגעתי.
צופרת לה כמה פעמים, היא נכנסת לרכב ואנחנו במסע אחר השוקולד.
בסוף מצאנו איזה מקום חמוד שמגיש עוגות טעימות ומילקשייקים
סופניים. היא סיפרה, אני סיפרתי, צחקנו על כל אחד שיושב
במסעדה, הזמנו סוכר ולבסוף היא קנתה לי ורד מהאישה שנכנסה
למכור ורדים במסעדה. עשרה שקלים, "אולי עכשיו היא תצבע
שורשים." צחקנו, אין דבר יותר כיף מפגישה עם חברה וותיקה.
ישבנו שם קרוב לשעתיים וחזרנו לכיוון הבית. הורדתי אותה בקיבוץ
והמשכתי בדרכי הביתה. שוב אותה הדרך שאני מכירה עוד לפני שהיה
לי רישיון, רק שהפעם יש לי ורד שיושב לידי ו Tori Amos מנגנת
ברקע, מרימה את הטלפון שיושב ליד הורד כדי לבדוק מה השעה, לא
אמור להיות מאוחר מידי, מה? איך כבר שלוש? כנראה ישבנו שם קצת
יותר ממה שחשבתי.

תאונה.
לפני שהספקתי בכלל להפנים מה השעה הרגשתי את עצמי מתדרדרת
לכורכר בשולי הכביש ובניסיון נואש לחזור וסיבוב הגה שכנראה היה
חד מידי על כביש רטוב, התנגשתי בגדר ואז הכול הסתובב מאוד מהר,
במהלך הסיבובים היו עוד כמה מכות, לרכב, לא לי. עד שלבסוף הרכב
עצר בנתיב הנגדי כשכולו רועד ומעשן ולפני שיבוא רכב מאיזשהו
כיוון ואני תקועה באמצע הנתיב ניסיתי לדרדר אותו הצידה כמה
שיכולתי וכשהגעתי לשוליים לחצתי על הברקסים שלא עבדו. הרמתי
"ארמברקס" ולפני שהספקתי לחשוב מה לעשות הלאה הגיח מהצד נהג
מונית מפחיד למדי שצעק תכבי את המנוע, תכבי את המנוע! את הולכת
להתפוצץ! אז מה כבר יכולתי לעשות? כיביתי את המנוע. אחרי שהוא
בדק אם הכול בסדר ואם אני בחיים הוא נסע.
הרמתי טלפון לאמא, משהו שנשמע בערך ככה, "אמא." "מה קרה?!",
"עשיתי תאונה", בכי. "מה קרה מה קרה את בסדר?" "כן, אבל האוטו
לא", "איפה את"... עד שאמא ואבא הגיעו שקשקתי ובכיתי בהיסטריה.
להתקשר לספר לו? לא לא, עוד לא. קודם נגיע הביתה ונתקלח. אחרי
כמה דקות הם הגיעו, אמא בכתה איתי ואבא התקשר לביטוח, השארנו
את מה שנשאר מהרכב ונסענו הביתה.

רגיעה.
כשאמא הפסיקה לבכות, כמו שאמרתי, אין דבר יותר יפה מאהבה של
אם, היא נתנה לי ללכת לעשות את ענייני. נכנסתי לחדר, התקלחתי,
עשיתי כל טיפול נקיוני אפשרי והתיישבתי שוב מול המחשב, בתקווה
למצוא שם משהו מעניין. קפצה הודעה:
"בייבי! איזה ערב נפלא היה לי, היה כזה כיף. צחוקים, שטויות
ואלכוהול", לא שאני לא שמחה שהוא נהנה, אבל התחשק לי להיות רעה
וקצת כעסתי שהוא לא היה איתי "אתה יודע מה אני עשיתי היום?",
אז כך היה וסיפרתי את הסיפור, מן הסתם הוא היה קצת בהלם והשפעת
האלכוהול נעלמה כלא הייתה, אחרי שעה וקצת הוא הגיע. הוא הכי
טוב בלהרגיע אותי. נשכבנו במיטה והוא ליטף לי את הראש. נישק לי
את המצח, את האף ולבסוף את השפתיים. ואני? אני נישקתי עם
עיניים פקוחות.