בתוך הצל של עצמי, בתוך הבית שלי, בתוך הזיכרון, אבודה
בחלום.
הכתם השחור הזה שמלווה אותנו תמיד ומתפלאים למה רע לנו.
מעניק לנו אפלה שתעקוב אחרינו, אפלה בשחור. למה לא לבן?
המקום הזה, הגדול כל כך, הקר, המנוכר שקוראים לו שלי ובעצם
הוא מרגיש של אף אחד כי אני כלום אז אין לו דבר.
הדבר הזה שנמצא בתוכי וקשה להגיע אליו או שפשוט אני לא רוצה,
הנקודה הזו שעליה צריך ללחוץ כשרוצים לחזור למקום שהיינו בו.
כשמנסים לשכוח הוא תמיד יבוא, יקיש, ירבוץ.
היופי הזה שמראה לנו עולם אחר, מעבר למה שקיים, מעבר לענן,
מעבר לאותו הצל, מעבר לבית ומעבר לנפלאי הזיכרון. אבודה
בחלום.