את השיער גזרתי, צבעתי אותו בשחור פחם שיתאים לעיניים, לעיניים
הוספתי פסים שחורים שיתאימו ללב.
יש פה אנשים יפים, אני אומרת לעצמי שמגיעים, ומנסה להתכדר אל
תוך מושב האוטו, אולי לא ישימו לב.
והמוזיקה יפה, וצבעונית וסוחפת, ואנחנו רוקדים.
את המבוכה אנחנו מפרים בסיגריות לבנות וכוסות גדולות של בירה'
יושבים ומתמכרים לתחושות העונג שיוצר בנו המקום הזה.
מאז ומתמיד אהבנו אפל, אולי בגלל שכשחשוך בלב, חשוך גם קצת
בעיניים ואז אף אחד לא יוכל לראות, אולי.
את המשקאות הצבעוניים אנחנו שותים מהר, אולי כדיי שלא ישימו לב
כמה שתינו, אולי בגלל שזה הורס מהר יותר.

הבחילה עולה לי באיטיות לגרון ותחושת מחנק משתלטת עלי לאט לאט,
המבטים שמסביבי חונקים אותי וענני עשן מתלבשים באיטיות על
גרוני.
אני רצה החוצה ומנסה שלא לנשום לקרבי את עשן המכוניות הכבד
שעומד באוויר.
הרוח משחקת עם השיער הקצר שלי, מוחקת בנגיעות את הפסים השחורים
בעינים ומנסה לחדור מתחת לבגדי באלימות, אולי בכדי להגיע ללב.

הלוואי והיה לי אומץ לעמוד מולה, אבל אני יודעת שזה לא ככה.
אני נכנסת חזרה לבטן המועדון המוגנת, מתכרבלת לי באחת הפינות
החמימות, מחזירה את הפסים לעיניים, מסדרת את השיער, נוגעת ליד
הלב, אולי כדי להיות בטוחה שהוא שם.

והמוזיקה יפה, וצבעונית וסוחפת, אני כבר לא רוקדת, סומכת על
האפלה שתגן עלי מהמבטים, יש פה אנשים יפים, ואני רק רוצה
להרוס.

את סוף הערב אני לא זוכרת, אבל אני יכולה לספר מה היה, מהרגל,
שתינו עד להרס מוחלט, התמוטטנו על מרצפות קרות של רחובות שלא
מבינים, נשמנו לתוכנו את כל עשן המכוניות בעולם, ואפילו לא
עצרנו כדי להוציא אותו החוצה.
הרוח נרגעה ככל שצעדנו הביתה, נכנעת גם היא לדקירות החדות של
שמש בוקר מסנוורת, היא לא תנסה עוד להגיע אלי ללב, ובעצם היא
לא היחידה.