כשנישקת אותי, תמיד היה לך טעם של דובדבן.
בכל הלילות שבהם היינו יחד, בכל אותם רגעים קסומים.

גם באותו הבוקר, כשהתעוררנו ונישקת אותי, היה לך טעם דובדבנים
מתוק.

כשהתקשרת כדי להגיד לי שיש בעיה באוטו ושתסעי באוטובוס,
דמיינתי אותך, בטעם דובדבנים.

היום כשאני שוכב לבד במיטה הקרה, מדמיין אותך, חושב עליך, נזכר
בך... בדובדבן.

פיצוץ אחד נדרש כדי לגזול ממני את הדובדבנים, את הנשיקה
האחרונה שלעולם לא אשכח.

על קברך לא רשמתי את שמך ולא שום תאריכים, רק כתבתי "דובדבן",
זה מה שהיית.

וכעת, אני נזכר בך.
ובעוד דמעות זולגות על פניי, אני נזכר, דמעות בטעם דובדבנים.